שוב אותם מראות. שוב שיירת מכוניות משטרה עטה על כמה סוכות מכוסות בפלסטיק, המפלט היחיד בצפון הנגב מהשמש וממזג האוויר החם והגהינומי משהו. לאחר שהרסו את כל הכפר הבדואי אלעראקיב, חזרו בשלישית כוחות כבדים להרוס. להרוס הכל.
שוב ההסתופפות של הנשים, יבבות הילדים, ושורת גברים הניצבים לפנים מול השוטרים, בטענות. שוב אותו פקיד מדינה מנצח על הפעילות המזוויעה, בטענה שהפינוי נעשה על-פי חוק. ושוב שואל איסמעיל הקשיש: "איזה חוק זה? איזה חוק?". הוא עומד ושומר על הגנרטור כדי שלא ייקחו גם אותו. ואישה אחת, שדמעותיה מתערבבות באבק הנגב, צועקת מתוך ייאוש, בגרון ניחר: "זו מדינה זו?". שוב מעטים מול רבים, מול כוחות משטרה עדיפים ויס"מ, והשוטרים קשוחים חסרי רחמים. כאילו זו מחזוריות טבעית שחייבת לקרות, מחויבת המציאות.
החלק המחריד היה שהשוטרים בקו הקדמי, כך נראה, נהנו לעשות את עבודתם. ראינו זאת בעיניהם, וביחסם אל הערבים והיהודים שנמצאו בשטח. מבחינתם, הפעם לא מפלים בין ערבים ויהודים... כולנו חוטפים. כולנו עבורם האויב.
אני, שנמצאת שם הרבה, חשתי את נחת זרועם של שוטרים נלהבים. כן, אגיש תלונה במח"ש... ולו כדי שהפעילות האלימה של המשטרה לא תבלע את כולנו, לא תהפוך אותנו למדינה שבה המשטרה רודה באזרחיה.
השוטרים התייצבו מולנו בשורה ונתנו לנו דקה להתפזר. לפני שנקפו שלושים שניות הם התנפלו על כל מי שהיה במקום. רובנו ברחנו. אני צילמתי ולא שמתי לב - ותוך רגע הוטחתי בידי השוטרים לקרקע וחשתי ברע. ניסיתי לומר משהו לשוטרים, אבל הם ככל הנראה סברו שאני מעמידה פנים. הם דרשו ממני לקום, אבל לא יכולתי. התקשיתי לנשום ואיבדתי את ההכרה לרגע. השוטרים אחזו בי וגררו אותי. על זרועותיי נראים היטב סימניהם. אמרתי להם שאני חשה ברע, ללא הועיל. הם דרשו ממני לקום ולהתפנות. לבסוף קמתי ונשענתי על אחד מכלי הרכב, ואז אחז בי שוטר, דחף אותי וגידף אותי, במילים שלא אחזור עליהן.
ברור לי שנאצות כאלה על אמו, שאני בוודאי בת גילה לפחות, היו מוציאות אותי ממעגל החיים. התאוששתי לאחר רגע וביקשתי את פרטיו, והוא סירב. חבריו בחרו לזרוק לאוויר שמות של זמרים - "אייל גולן"... אמרתי להם בשארית כוחותיי שחובה עליהם לשאת תגי זיהוי, אך ללא הועיל. הם דחפו אותי לעבר הוואדי. אז התברר לי שעוואד אבו-פריח, אחד מחברי (שכתב גם הוא ב"על צד שמאל"), ספג מכות בבטנו ובאשכיו, ככל הנראה מאחד ממפקדי הכוח. אחרים הוכו או ספגו חבטות בפינוי. ראיתי את מנהל יחידת הפיקוח, ציזר, צועק לעבר עוואד: "אתה עשית לי תנועה מגונה (הוא הדגים את התנועה) ואמרת שאתם תבנו שוב, אז זו התגובה שלנו".
פקיד זעיר שמח לעשות את עבודתו, והתחשבן עם עשרות משפחות בשמש הקופחת, על תנועה שאולי נעשתה בעידנא דריתחא, אם בכלל. פקיד שחזר לארוחת הערב הביתה למשפחתו, וסיפר לילדיו - על עוד יום עבודה מוצלח? חשבתם שנגיע לימים שבהם פקידי מדינה או שוטרים יצייתו להוראות איומות ויחשבו שזה בסדר ונכון לפעול כך?
אין אף נציג מדינה שמתערב בסאגה הבלתי-הגיונית המתגלגלת על גבם של ילדים ואנשים שדרסו את זכויותיהם. למרות ההריסות, איש מנציגי המדינה המופקדים על רווחת האזרחים לא בא לבדוק את המתרחש. המדינה הפקירה אותנו, ערבים ויהודים בנגב, ליד הקשה של מפקד המחוז דנינו ושוטריו. די! אולי יבוא מישהו מפוכח לנתק את מעגל הרשעות?
מי עומד מאחורי מסע ההרס בנגב? זו החלטה ממשלתית, זבנג וגמרנו נגד הבדואים? האם כוחות המשטרה, במקום לשרת את כלל האזרחים, עומדים לשירות הקרן הקיימת לישראל, ומונעים מתאוות אדמה? מי רוצה להבעיר את הנגב?
