אבדה הבושה, המוצא היקר המתבקש להשאיר אותה אצלו.
כן, ככה זה כשאתה מוצא ישר. אנשים ישרים ימצאו דברים שלא יוסיפו להם, אלא להפך. עכשיו לך תדאג לאכסון נאות למשהו כל-כך מיושן ולא מתחדש. שעמום אחד גדול זה לשבת עם אורח כזה בבית.
אם באמת מסתכלים על זה, אז לא נשאר הרבה ממה שהיה כל-כך טבעי בחיינו. כמה וכמה ספרים נכתבו ודרשות נאמרו בזכות הענווה. ביקשו מאיתנו לנהוג קצת בצניעות ביומיום, בהתנהלות, בשיחה שלנו עם בני-אדם. בנקודה מסוימת זה הפך לחוסר הערכה עצמית ולאובדן הביטחון העצמי. אז שוב שיבחו והיללו את ההכרה והביטחון העצמי. רצו לבנות לנו אותו בתוכנו, ביחסנו לעצמנו. חיצונית אין כמעט שום מקום לשינוי - עדיין צריך לנהוג בצניעות ובענווה כלפי הסביבה.
אז זה התחיל בזה שכשרצו לתאר את הישראלי האמיתי, כלומר - דמות ה"צבר", אז תמיד זה היה מישהו יפה-תואר, בעל בלורית, עם הרבה תעוזה והמון צבריות. מחוספסות של אחד שלא נותן לאף אחד "לעבוד עליו" ולא מוכן שיגידו לו מה לעשות עם מי. הגיבורים הישראלים היו אז אריק איינשטיין ו
אורי זוהר שייצגו את הנ"ל פחות (אריק) או יותר (זוהר).
אחר-כך להיות חסר בושה זה היה לבדוק אם הקרמבו במכולת הוא טרי, כלומר למעוך אותו קלות באצבע ואם הוא נמעך בקלות משמע הוא טרי, ואז בוחרים את זה שלידו, זה שעדיין בצורה סבירה. סיפורים של מכרים ששבו זה עתה מחו"ל, שמספרים איך עקפו בתור (טוב לחכות שעה וחצי בגשם בשביל להיכנס למוזיאון. נו, באמת?), או הבריחו כמה פירות, סנדוויצ'ים ושתייה מחדר האוכל במלון להמשך היום (ולא מחשיבים את המגבות כי הן מהחדר ולא מהחדר אוכל), ועד להברחת שתייה וסידורי פרחים מאולמות אירועים תחת אפו של השומר בכניסה (שנועד לשמור על האולם מפני האורחים).
איך הגענו למה שקורה כאן היום? שהמחוספסות הפכה להיות גועל-נפש, ואין לי מילה אחרת לומר על כך. מה גורם למישהו שיושב בבית משפט, כשכולו חיוכים וצהלות שמחה, לא כי הוא זוכה מעבירה, אלא כי מצאו אצלו בבית סמים אבל לא ניתן להוכיח אם זה שלו או של אח שלו? דבר כזה אמור לגרום לו לפחות לשבת בשקט, בטח לא לצהול משמחה. מה גורם להם לאיים על צלמים, להוציא אצבע משולשת ולהתרגש מהאימא שלהם שעושה סצנות של בכי מחוץ לבית המשפט. אם היא הייתה בוכה ככה להצלחת חינוכם הם היו כולם לא פחות מיאנוש קורצ'אק. מה גורם לאנשים היושבים על ספסל הנאשמים לחייך חיוכים זחוחים לעבר המצלמות עם כיפה גדולה חבושה לראשם. הם באמת חושבים שנאמין להם שהם צדיקי הדור שהופללו על לא עוול בכפם? אולי זה הזמן להעביר הצעת חוק תחת הכותרת "חייכת - הוכפלת". כל חיוך בבית המשפט ואתה חוטף כפול בעונש. ממש כמו המורה בבית הספר שהוסיפה לי עוד מאה פעמים לכתוב פרק תהילים על כל חיוך שלי (כמה שחטפתי רק הדף יודע...).
בכלל, יותר מדי אנשים חובשים כיפות לבנות גדולות לראשם מבלי שהם עושים ולו מעט שבמעט, לשפר את התנהגותם ולהפוך את עצמם לאנשים טובים יותר. הם מפחידים לא פחות עם כיפה לראשם.
אני לא מפחד מהאיום האירני, אני לא מפחד מבכירי העולם התחתון, שניהם רחוקים ממני, שניהם לא פוגשים אותי ברחוב או עומדים לפניי ברמזור. אני רוצה שהמדינה תגן עליי מאנשים בלי כבוד, מאנשים בלי בושה. אם אפשר עוד לקרוא להם אנשים...
