השבוע אנו מגיעים לחלק החמישי בנאומו הארוך של משה רבינו. בחלק זה עובר משה רבינו מתיאור של חיי היהודי הפרטי בארץ ישראל, לתיאור של החברה עם הכניסה לארץ.
ישנו נושא שחוזר רבות בפרשה זו וגם בפרשות הקודמות והוא - אזהרות מפני עבודה זרה. כבר דיברנו בעבר על כך, שארץ ישראל מכילה כוחות רוחניים חזקים מאוד. אדם שמגיע לארץ ישראל ללא הכנה מספקת עלול להתפרק לגמרי עם כניסתו לארץ. דוגמאות יומיומיות לכך ניתן למצוא אצל תיירים הלוקים ב"סינדרום ירושלים", כאשר הם לא מצליחים לעכל את קדושתה של ירושלים בפתאומיות ומשתגעים. הנכנס לארץ ישראל איננו יכול להישאר במצבו הקודם, הוא יכול להתעלות בקדושה או להתרסק מבחינה רוחנית. לכן ספר דברים מלווה כולו באזהרות מפני הליכה בדרכי הגויים.
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם".
אחרי שהתורה מזהירה מפני הנפילה הרוחנית העלולה להיגרם בארץ, היא גם נותנת את הכלים כיצד להתגבר עליה. הקשר המתמיד עם תלמידי החכמים:
"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם... וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יי וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ". חכמי ישראל בהוראתם את פסקי ההלכה, מקשרים בין היהודי הפשוט לבין המקום אשר יבחר ה'. הסנהדרין יושבת בפתח בית המקדש, ופסקי ההלכה שלהם מקבלים סיוע רוחני מאת הקב"ה המכוון אותם להורות את הפסק הנכון. גורם נוסף המיישר ומדריך את היהודי בארץ ישראל הוא הנביא.
"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". בניגוד לרבנים, הנביא איננו פוסק הלכה, תפקידו הוא הדרכה רוחנית של העם. הנביא הוא מי שמקבל הוראות מהקב"ה להוכיח את העם על עוולות מוסריות ולדרוש מהם לתקן את דרכיהם.
עם הכניסה לארץ גם תעלה שאלת ההנהגה, בניגוד לכל מיני תפיסות אנרכיסטיות אנטי-לאומיות המתנגדות למלכות, התורה דווקא אומרת
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". אלא שהמלכות היא לא חסרת גבולות, המלך חייב להיות יהודי, והוא צריך לשמור על פרופורציות בתחום האישי:
"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". כדי לשמור על רמה מוסרית גבוהה, על המלך לכתוב ספר תורה לעצמו ולקרוא בו בצורה סדירה. תפקידיו של המלך מוגבלים מאוד ועוסקים בשני תחומים בלבד - כלכלה וביטחון (כולל יחסי חוץ).
עם עצמאי היושב בארצו נאלץ להתמודד גם בשדה הקרב ולכן התורה מדריכה גם כיצד לנהל מלחמה. התורה מתארת את מי מותר להרוג במלחמה ואת מי אסור, ואלו עצים מותר לכרות. גם כשהמלחמה מנוהלת בצורה מוסרית, החיילים החוזרים ממנה אינם הופכים לאכזריים. אבל ייתכנו מקרים בהם האכזריות מהמלחמה עוברת גם לחיים האזרחיים, והתורה מדריכה כיצד להתייחס למקרי רצח, ומבדילה בין רצח מכוון לבין גרימת מוות ברשלנות. גם רצח שבוצע בידי אלמוני, דורש כפרה מנכבדי עירו, שלוקחים אחריות על כך שלא הצליחו להגן על הנרצח.
רוב המצוות בפרשת שופטים הינן מצוות מחודשות, כלומר לא נאמרו בארבעת החומשים הקודמים. משום שכשעם ישראל היה בגלות, עניינים אלו של מלכות, שלטון וניהול מלחמות, לא היו רלוונטיים עבורו. רק עם הכניסה לארץ הופכות סוגיות אלו לחלק מהיום-יום.
השבוע מציינים שבעים וחמש שנה לפטירת הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) זצ"ל. גם הוא דיבר על כך שעם ישראל בגלות, זנח את כל העיסוק הלאומי: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות". אבל עם החזרה לארץ אנו נדרשים לחזור ולעסוק במלכות ובמלחמות. ואל לנו לחקות את הגויים, אלא עלינו להקים ממלכה המתפקדת על-פי הדרך והמוסר אותו מדריכה אותנו התורה.
