הלכת חברת החשמל נ' הארץ

לשיטת השופט לנדוי, האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי אינו איזון אנכי, אלא אופקי: אין להעמיד את חופש הביטוי, זכות שאף אינה כתובה עלי ספר, מעל לזכות לשם טוב: הזכויות שוות בערכן ויש לקיים ביניהן איזון אופקי. אבל אם בכל-זאת יש מקום לדרג בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, יש להעדיף את הזכות לשם טוב, בהיותה זכות-על, על פני החירות – חופש הביטוי. פגיעה בשם הטוב ביהדות משולה לרצח. בהצעת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח הוגבל חופש הביטוי, אך לא הוגבלה הזכות לשם טוב. הקיצוניות שבה נוקט המשפט האמריקני בהעדיפו את חופש הביטוי באופן מוחלט וקיצוני על-פי הזכות לשם טוב, מקומה לא יכירנה פה (ראה הלכת NYTIMES). על הלכת NYTIME נמתחה ביקורת בהיותה רומנטית מדי היות שישנו כוח רב לתקשורת התאגידים על פני האזרח הקטן, ואין היא מסמלת את "חופש הביטוי" של האזרח הפשוט. יש לזכור שעליית הנאציזם מוכיחה לאן מוביל השימוש לרעה בחופש הביטוי. יש האומרים שדיני הדיבה החזקים באנגליה מנעו את עליית הפשיזם הטוטליטרי שם. יש לאתר את האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב – העיתונות תוכל למלא תפקידה הציבורי לבקר פעולתם של אישי ציבור גם ללא 'חופש השמצה'. את סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ולפיו פרסום לא ייחשב לשון הרע אם הינו "הבעת דיעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבור" אין לפרש בצמצום תוך העדפת חופש הביטוי, אלא כלשונו. לשון סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע (והחוק בכללו) מאזנת איזון ראוי בין הערכים המתנגשים של הזכות לשם טוב ושל חופש הביטוי. הוצאת לשון הרע חייבת להיעשות בתום לב ולעמוד בתנאי סעיף 15(4), קרי לתאר את התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי תוך הקפדה על האמת, ולהביע בגין כך עמדה (אשר אינה חייבת להיות אמת). ציון העובדות עליהן מושתתת העמדה חייב להיות אמת בשים לב לכך ש: א) ההגנה לא תישלל אך ורק בשל כך שפרט - לוודאי שולי - שאין בו אמת נכנס לטקסט; ב) שהנתבע/נאשם פורש את העובדות לאשורן; ג) אין צורך לפרט עובדות אשר ידועות לציבור ממילא. ברם – באם השתרבב פרט עובדתי אל תוך הדעה, יש לסווג את הפרסום כדעה, וזאת מכוח סעיף 15 ו–16 לחוק (שאין לפרשו פרשנות מצמצמת).

לשיטת השופט שמגר, טענה כי מתקיים איזון אופקי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, פירושה אי-העמדת מבחנים ברורים להכרעה בין הערכים מקום בו הם מתנגשים, ומתן כוח פטרנליסטי שרירותי לשופט להחליט בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולא כך צריך להיות הדבר. יש ליתן לחופש הביטוי מעמד-על וזאת בשל הלכת קול העם, ופירושו של דבר כי אם להבעת הדעה משתרבבות עובדות אבל בהיקף נמוך, יש להעדיף את ההגנה על חופש הביטוי, שאחרת - אדם מן הישוב יחשוש למתוח ביקורת על פקיד ציבור כיוון שיחשוש מן ההליכים אשר צפויים לו מטעם אותו פקיד ציבור. יש לזכור כי לרשות הציבורית משאבים לנהל תביעות לשון הרע שכאלו, משאבים אשר אין בידיו של אדם פרטי, ואשר נגבו מכספי המיסים של הציבור. פירוש סעיף 15(4) באופן כזה ולפיו כל אי-דיוק עובדתי יוביל להשתת פיצויים בגין לשון הרע על המפרסם, יחניק את ביקורתו של אדם פרטי על רשות השלטון, בעוד ביקורת זו הינה באיבה, וזאת מחשש לפתיחת הליכים. יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב.