כאשר לפני שבועות אחדים יצאו נועם ואביבה שליט לצעדה שסופה בירושלים ובמפח נפש גדול, קיוויתי שהתחנה האחרונה תהיה גם התחנה הסופית. חשתי וחשבתי – פתי מאמין שכמוני – שההמונים שליוו אותם בדרכם, כל אחד ואחת בפיסת הדרך שבחרו להצטרף אליה, חלקם צעדו כברת דרך זו, חלקם אחרת, והיו שגמאו את כל הדרך כולה, יחוללו את הלא-ייאמן כי ייתכן. קיוויתי, שהלחץ הציבורי ישפיע על "מקבלי ההחלטות". אמרתי בלבי: לא ייתכן כי לבו של ראש הממשלה לא ייכמר לנוכח צעדת השבי, אשר משתיקתה עולה צעקה קורעת-לב – 'שחררו את גלעד!'. התבדיתי. בשבוע שעבר, בחום ירושלמי אשר אפילו זקני העיר לא זוכרים כמוהו, ביקרתי את ההורים הכי מודאגים במדינה במאהל המחאה האדיבה שלהם. היו שם עוברים ושבים שבאו לשתיקת הזדהות – מה אפשר לומר במקום שמילים בו לא אומרות מאום?! – אביבה ישבה. אי-אפשר היה שלא להבחין בהבעת הייאוש האיומה הנסוכה על פניה. נועם עמד, זז. הוא דיבר עם אנשים. יש לו זיק בעיניים ושפתיים שתמיד נראות לפני חיוך או אחריו. זה לא אומר שהייאוש שלו יותר נוח. אנשים הציגו עצמם. הם באו מהדרום ומהצפון, מהפריפריה. ילדות עם קוקיות הגישו ציור לאביבה. לרגע מתוך אפלת חייה הגיהינומיים הפציע חיוך קטן. שבריר שנייה של הפוגה. שלטי המחאה מלוכלכים מאבק הרחוב. פניו של שליט נראות כפניו של אסיר ציון רחוק מלפני עשרות שנים. הזמן שטס לכולנו עוצר שם מלכת. כל יום הוא נצח עבורם. אני לא יודע מה לומר להם. אמרתי לאביבה שהיא גיבורה בעל-כורחה. המילים חלפו על יד אוזניה. מה הן המלים אם לא שתיקה, שואל בשירו שלמה ארצי. עם נועם החלפתי סתם מילים, מילים של לא-כלום, כי מה אפשר להגיד. לאחר שעה עזבתי. חשתי שמשהו לא נכון קורה-לא-קורה שם. יש מתנדבים שאי-אפשר שלא להעריצם, יש תנועה של עוברים ושבים שעוצרים, מתעניינים. יש שמגיעים, כמוני, בכוונת מכוון. יש ויש. אבל משהו תקוע. המחאה איבדה גובה. היא הולכת ומתמסמסת. אני לא יודע מה צריך ומה אפשר לעשות, אבל צריך לעשות אחרת. חריף יותר. צועק יותר. נועז יותר. נואש יותר. אסור להותיר את נועם ואביבה האצילים כמעט לבדם מול חוסר האונים של ממשלת ישראל, נוכח אוזלת ידה המחפירה, המשוועת, הבלתי סבירה. משהו חייב לזוז. עכשיו. ובעיקר, ולפני הכל, צריך להגיש לנועם ולאביבה שליט סולם. יש לאפשר להם לרדת מעץ ההבטחה שעליו טיפסו, כשנשבעו לעצמם לשבת במאהל המחאה עד שגלעד ישוחרר. לחזור לביתם רק עם בנם. קורע-לב לראות אותם מתבשלים ונצלים בחום הירושלמי של קיץ 2010, אנוסים על-פי שבועה שנשבעו לעצמם, לשבת חשופים לאבק ולרעש הרחוב, חשופים בכאבם הלא-ייאמן לעיני אין-ספור אנשים. זה לא מוצדק. זה לא אנושי. אין כל סיבה שעל הסבל הראשוני, העמוק, התהומי, יתווסף סבל נוסף, הכרוך משהייתם ההולכת ונמשכת ברחוב. יש לאפשר להם לשוב הביתה, אל שגרת חייהם המופרת והמופרעת והבלתי אפשרית בלאו הכי. הם צריכים לישון במיטתם, לאכול במטבחם, לנשום את אוויר הערב הטוב והנקי של הגליל המערבי. יש להניח להם לכאוב בשקט, בהיחבא. צריך לאפשר להם לאפשר לעצמם לבכות לבדם. אני פונה אל מי מכם ומבקש לטכס עצה – מה ניתן לעשות כדי לאפשר לאביבה ולנועם לשוב לביתם, למרבה הכאב והצער עדיין ללא בנם, ולאפשר להם להמשיך להיאבק על שחרורו מביתם מבלי שהחזרה תתפרש כהודאה באובדן האמונה והסיכוי לשיבתו.