על חסרונותיה העצומים של השיטה האדברסרית

כמו כל ארגון ביורוקרטי, כך גם מערכת המשפט, הפרקליטות והסניגוריה הציבורית – מדובר בארגון ביורוקרטי אשר מונחה על-ידי קוד עבודה של "התייעלות". ככתבת לענייני משפט, סיקרתי שתי קבוצות אינטרס אשר לכאורה מייצגות אינטרסים מנוגדים: קורבנות פשיעה ועבירות מחד-גיסא, וסניגורים פליליים מאידך-גיסא. קורבנות הפשיעה טענו כי בתי המשפט מקלים עם עבריינים, שאין ענישה מרתיעה ושהציבור מופקר לעבריינים ברחוב. סניגורים של נאשמים וחשודים טענו באותו להט, בהזדמנות אחרת, כי מערכת המשפט מרשיעה חפים מפשע, מוציאה בכוח הודאות-שווא מנאשמים ומתנכרת לצדק, ושלנאשם בישראל אין הזדמנות הוגנת לקבל את יומו בבית המשפט. לכאורה, שתי הטענות הללו סותרות אחת את השנייה, וסניגורים מן הסניגוריה הציבורית או בכלל, וקורבנות עבירות ומשפחותיהם, נדמים כאילו הם מצויים בשני צידי המתרס. האמנם? לא בהכרח. שני הצדדים הציגו בפניי אויב משותף: עסקות הטיעון - לשיטת קורבנות העבירה ובני משפחותיהם, עסקות הטיעון גורמות לעבריינים אלימים 'לצאת בזול', ומציגות לציבור מסר של 'משתלם לרצוח', ושל זילות חיי אדם. מנגד, סניגורים של נאשמים גורסים כי עסקות הטיעון מונעות מנאשמים 'לקבל את יומם בבית המשפט', 'להוכיח את חפותם' ו'להוציא את האמת לאור', ואחוז ההרשעות העצום מהווה חרב מתהפכת מעל לראשי נאשמים, אשר "מסכימים" לעסקות טיעון, מתוך פחד מהסיוט של הליך פלילי מתמשך, שבסיומו 99% סיכוי שיורשעו. עסקות הטיעון לא נועדו לשרת את הצדק - הן נועדו לשרת את אינטרס היעילות של מערכת המשפט, את אינטרס חיסול התיקים בפרקליטות, את אינטרס ההגעה הביתה ב-17:00 ולא ב-20:00 של הפרקליטים בפרקליטות המדינה, את האינטרס התקציבי של פרקליטות המדינה שלא להגדיל את התקנים, ואת האינטרס הביורוקרטי להגשים יעד מנוכר, מספרי וביורוקרטי של "חיסול תיקים", במסגרת 'הצבת יעדים' אבסורדית שבטח איזה מנהל ארגוני שהוצב בפרקליטות הציב לארגון הזה, תוך השלכת הצדק ואינטרס הוצאת האמת לאור למגרסה הראשית הענקית שמוצבת לבטח במשרד הראשי של פרקליטות המדינה! עסקות טיעון פוגעות ביכולת להוציא את האמת לאור. יש אנשים שאינם צריכים לשבת ולו יום אחד בכלא. מנגד, יש אנשים שצריכים להירקב לכל חייהם בכלא. הפרקליטות – בשל שיקולי יעילות – מוותרת על הערך המוסף המוסרי של הוצאת הצדק לאור, הוצאת האמת לאור, תיקון מוסרי שיבוא לידי ביטוי בזיכוי חפים מפשע וענישת אשמים בעונש ראוי, ומעדיפה את חיסול התיקים וקיום האינטרס של הבירוקרט המדומיין שעומד עם סטופר מעל לראשם. בתוך כך שהפרקליטות שקועה ביעד ארגוני-כמותי-ביורוקרטי, התוצאות לפעמים מגיעות לכדי אבסורד קפקאי ונוראי, שבו עולם שלם משוכנע שישראל באמת גזענית. מה באמת קרה ואיך אונס של אישה אומללה, מוכת גורל, שידעה התעללות מינית בחייה, באופן אכזרי המלווה באלימות פיזית, הפך לסיפור (שלא היה) על גזענות?

כמשפטנית, יצא לי, לא אחת, לראות כיצד מתבצעת העבודה במשרדי עורכי-דין. עורך-דין אחד שאל אותי באחת הפעמים, אם אני חושבת שהוא שקרן, כאשר הבעתי עמדתי על האופן שבו הוא מנסח את כתבי הטענות שלו (הוא מייצג נפגעי תאונות דרכים ותמיד מספר ש"לפני התאונה היה מרשי אדם בריא, דינאמי, חרוץ ובקו הבריאות, ולאחר התאונה השתנו חייו מקצה לקצה והוא הפך לשבר כלי", גם אם לנפגע התאונה אך ורק נשברה ציפורן) - השבתי לו שלא, ושהשיטה האדברסרית, במהותה, מושתתת על התנכרות לאמת. תכליתה של השיטה האדברסרית אינה להגיע לחקר האמת, אלא לייצג באופן קיצוני את העמדה של כל צד, בלא כל קשר לאמת. בתיקי נזיקין מציגים עורכי הדין של התובעים את לקוחותיהם כ"הגיבן מנוטרדם" לפחות, ועורכי הדין של הנתבעים מכחישים את התאונה. "הנתבעים יטענו כי הנזק, המוכחש שלעצמו, אירע בשל גורם זר מתערב וללא כל קשר לתאונה", כותבים עורכי-דין רבים של חברות ביטוח בכתבי ההגנה, בדוחושב אורווליסטי משפטי אופייני, של מי שלא מצליח להחליט אם הנזק מוכחש או שמא אירע באשמתו של אחר. מי שנחשף לראשונה לכתבי בי-דין, עלול לחשוב שהוא מצוי במחזה קפקאי של חנוך לוין, ושהשפה המשפטית האורווליאנית והאבסורדית אינה אלא דרכו של מחזאי שנון להמשיל משל על צביעות החברה או על הניכור שלה. נתבעים לעולם מכחישים את הנזק אך מצהירים כי "הנזק", אשר "מוכחש כשלעצמו" אירע עקב בלה בלה בלה (צד ג', גורם זר מתערב, או מצבו הטבעי של התובע שנולד עם פצעים מהסוג שנגרמים רק מתאונת דרכים). השפה המשפטית היא ביורוקרטית, קפקאית ומנוכרת. מרביתם של עורכי הדין נעדרי יצירתיות, ביורוקרטים קטנים אשר מעתיקים מכתב טענות אחד למשנהו בניסוחים משומשים לעייפה, ממחזרים אותם ומשנים את שם התובע, מינו, גילו ומקום האירוע. יש משהו אלים בשפה המשפטית. עורכי-דין רבים, נעדרי כל כישורים משפטיים או זיקה למשפט, לבלרים בחסד עליון, פקידים עם תואר של עורך-דין, מתפרנסים מגביית חובות ומתביעות בהוצאה לפועל. עורכי הדין האלו משתמשים בטפסים מוכנים של 'כתבי התראה' ו'כתבי אזהרה', ושולחים לאנשים אומללים אשר קרסו כלכלית עקב המיתון ואשר צ'קים שלהם חזרו, או שלעסקיהם חזרו "מכתבי התראה" המנוסחים באופן קר, ביורוקרטי ואלים, ולפיו: "אם לא ישולם החוב בתוך שלושים יום יפנה מרשי לערכאות המוסמכות" או משהו בסגנון. הסגנון המאיים, הבריוני בשפה צחה, משאיר אנשים רבים שמקבלים מכתבים אלו בהלם נפשי, ומכניס אותם למצוקה נפשית קשה. יש משהו אלים, חד וחודר בשפה המשפטית המנוכרת, וזו הבנאליות של הרוע במיטבה. דן חלוץ התבטא פעם התבטאות אומללה שכמעט עלתה לו בתפקידו, כי כשהוא מפגיז פלשתינים בעזה הוא חש "מכה קלה בכנף". עורכי-דין רבים יושבים במשרדם הממוזג, מטילים על המתמחה או על "פקידת ההוצל"פ" שלהם להקליד מכתבים בנוסח אחיד, של התראה לפני נקיטת הליכים. פירושה של התראה הוא – שאם בתוך X ימים לא ישולם סכום מסוים, יינקטו נגד החייב הליכי הוצאה לפועל, הליכים דרקוניים אשר יפשיטו אותו מכבודו ומרכושו, יגרמו לו התקף לב אם הוא מבוגר וחולה, או סתם התקף חרדה אם הוא עדיין צעיר; הליכי הוצאה לפועל רוויים ריטואלים שאין להם כל ערך בגביית החוב, ולא נועדו אלא להטיל אימה על החייב; כך לדוגמה עיקול מטלטלין הוא אקט חסר-ערך כלכלי, כי לאף אחד אין עניין לרכוש ספה מסריחה משתן של כלב, שהחייב בן ה-70 ישן עליה 30 שנה והיא נעדרת ערך כלכלי, ועיקול הספה לא יוביל בשום אופן וצורה לכיסוי החוב. אבל עיקול הרהיטים נועד להפשיט אדם מכבודו, להלך עליו אימים ולשבור את רוחו, ממש כפי שבמוסדות כוללניים משתמשים בהפשטת הבגדים ובגילוח הראש בכדי לשבור את רוחם ואת זהותם של האסירים. אקט עיקול המטלטלין הוא אקט אלים של חדירה לפרטיות ולקיחת כל מה שמאפיין את זהות האדם: הכד, התמונה, המפית הרקומה, התמונות, האלבום, הספה שהזוג הזקן רכש אחרי החתונה ותינה עליה אהבים לאחר הטיול לאיטליה, השטיח שהתינוק שיחק עליו כשהיה קטן, כל אותם חפצים עם משמעות אישית שעצם לקיחתם נועדה להטיל אימה בחייב, ולשבור את רוחו. מכתב בשפה אחידה, קרתנית, קרה ומשפטית ולפיה "מרשי ינקוט את ההליכים המשפטיים" אינו אלא התגלמות הבנאליות של הרוע, משום שהליכי הוצל"פ - שלא נועדו לצרכי יעילות וכל תכליתם לשבור את רוחו של החייב - הם רוע, והשפה המשפטית אינה אלא בנאליות. איני יודעת אם עורכי-דין היושבים במשרדם הממוזג ומעתיקים מכתב התראה אחד מקודמו, בלי להפעיל שום כישורים משפטיים אמיתיים ותוך התנכרות למה שהמשפט הוא באמת, מסוגלים, בכלל, להבין כיצד לחיצה על המקלדת והפעלת המנגנון האוטומטי הזה, אשר דורש כישורים פקידותיים ולא בדל אחד של כישור משפטי, גורמות לנמנעים של מכתבים אלו לאבד את שלוות נפשם, להיכנס לבהלה, לאבד את בריאותם, וכמה אנשים הצמיחו שערות לבנות או קיבלו שבץ או התקף לב בשל מכתבים והליכים דרקוניים כאלו. לא מזמן פורסם בעיתון כי ילד בן 15 אשר קיבל מכתב עיקול של דירה - התאבד. הילד התאבד, משום שהשפה של מכתבים אלו אלימה, בריונית ומאיימת – וקרתנית, קרה ומנוכרת כאחד. היא יכולה לחולל שמות בנפשו של הנמען, לגרום לו להלם נפשי קשה, כאשר בצד השני, כל שאכפת לעורך הדין הוא לסיים X תיקים ב-Y שעות או ב-Z ימים, להסתובב עם חליפה ועניבה בבתי קפה כאילו אין מחר במסגרת פוזת "בעל המקצוע החופשי המצליח", ולהעשיר את חשבון הבנק שלו. סיפקתי את דוגמת מכתבי הגבייה ואת דוגמת רוטינת התובעים/נתבעים בתאונות דרכים בכדי להמחיש את האבסורד של הז'רגון המשפטי: ז'רגון מנוכר, קרתני, ביורוקרטי להחריד, לא-אנושי, מגוחך לעיתים, מקצין את עמדת הצדדים עד לאבסורד (הקצנה של הנזק מחד-גיסא והכחשתו המוחלת מאידך-גיסא), אשר מופעל מתוך מערכת משומנת של בית חרושת לכתבי בי-דין (תוכנות משפטיות אשר נועדו לייצר תביעות על סרט נע), בלא כל קורטוב של נשמה (עורכי-דין מעתיקים כתב בי-דין אחד ממשנהו), ותוך אי-מודעות משוועת לנזק שנגרם לנמענים של כתבי בית הדין האלו. חברה שלי, שנפגעה ממחלה קשה וקיבלה את כתב ההגנה של המוסד לביטוח לאומי אשר היה מלא ב"מוכחש/מוכחש/מוכחש/מוכחש", נעלבה עד עמקי נשמתה, שכן ההכחשה הגורפת של המוסד לביטוח לאומי עמדה בניגוד משווע לכתב התביעה מלא הרגש שלה, שבו תיארה באופן רגשי מאוד את הסבל שעברה עקב מחלתה. כתבי בי-דין גורמים לאנשים לחוש מאוימים, מושפלים. כתב הגנה שמלא כרימון בטענות "הכחשה", גורם לתובע שכתב, ביחד עם עורך-דינו, בדם ליבו את כתב התביעה, לחוש מושפל ומוקטן, שכן הוא נאלץ להוכיח שהוא לא "שקרן". כתב תביעה המנוסח באופן דרקוני המקצין את עמדות התובע, גורם לנתבעים לחוש בהלה וחוסר-אונים מהר געש אדברסרי שמתפרץ לעברם. השפה המשפטית והרטוריקה המשפטית והפרקטיקה המשפטית הן אלימות, מנוכרות וזרות למהות האנושית המורכבת ולחוויה האנושית; פרקטיקה ורטוריקה אלו משטחות את החוויה האנושית, מרדדות אותה, תוחמות אותה לסעיפים משפטים, מנכסות אותה לאינטרסים המקצועיים הצרים של עורכי הדין. במקרה של סאבר קשור, סיפורה הטראגי של קורבן האונס, ב', הומר והותך לסיפור שלא היה על גזענות, וזאת בשל הצורך הביורוקרטי של הפרקליטות 'לחסל תיקים ומהר': חווייתה של ב' רודדה, הושתקה, כי היא לא יכולה הייתה להיכנס למידות ולכיסים של הצרכים הביורוקרטיים של הפרקליטות. ב', אישה אומללה, למודת סבל שמצאה את עצמה עירומה, חבולה ומדממת על גג של בניין לאחר שנאנסה באופן אכזרי, מצאה את עצמה נאנסת בפעם השנייה על-ידי הפרקליטות, שניכסה את החוויה שלה לכתב אישום רזה, רווי בתפיסתו הגזענית של עורך הדין שניסח אותו, ואשר אונס את הנרטיב שלה לנרטיב שיתאים ללוח הזמנים של הפרקליטות; היא נאנסה בפעם השלישית בידי התקשורת שהפכה אותה לגזענית, שאחרי שקיימה סטוץ אומרת: "איכסה, ערבים", מבלי שהתקשורת מעלה שמץ של ביקורת ושואלת האם עסקת טיעון מספרת את הסיפור האמיתי, או שמא את הסיפור של הפרקליט: "הזמן שלי לוחץ, ויש לי עוד אלפי תיקים". מה שסופר בתקשורת מגלם את התזה הפוקוליאנית ולפיה גוף הידע אינו אלא פונקציה של יחסי כוח - הכוח של הפרקליטות, אשר בראש מעייניה "תקתוק תיקים" הוביל ליצירת ידע מעוות וסיפור היברידי אשר לקח אקטים מיניים אלימים ועיקר אותם מאלמנט הכפייה שלהם, ובכך יצר סיפור בדוי של אישה יצרית המתנפלת על גבר במעלית ומזועזעת לשמוע שחוקי הגזע היהודי נעברו והוא בכלל ערבי, ועל כן מתלוננת במשטרה. כשלוקחים אונס אלים ואכזרי, ומרדדים את העובדות לצורך סגירה מהירה של עסקת-טיעון, ומוסיפים הגיג גזעני של פרקליט שכלל לא הוצג בידי המתלוננת, מקבלים סיפור ביזארי ותקשורת זועמת בחו"ל.

הסיפור של ב' הוא סיפורן האופייני של נשים קורבנות התעללות מינית בילדות. ב' נאנסה בידי אביה בילדותה, סורסרה על ידו לזנות, והמשיכה להיאנס על ידו עד גיל מאוחר. היא נפלה לסמים, ובילתה בפנימיות ובמעונות, והמשיכה לעסוק בזנות בבגרותה. התנהלותה של ב', שנופלת קורבן שוב ושוב לגברים בשל אוריינטציה חסרה אשר אופיינית לנשים שהיו קורבנות של התעללות מינית, לא התאימה לדמות ה'אדם הסביר' המוכרת בתיקי הפרקליטות, והפקליט החליט שהיא לא תעמוד בחקירה נגדית. אז נכון, שעסקות טיעון נסגרות לעיתים משום שלקורבן אין את כוחות הנפש לעמוד בחקירה נגדית, אך מדוע לא לטפל בגורמים לשיטוחה של האמת העובדתית בכור ההיתוך של פס הייצור של האמת המשפטית, ומדוע האמת צריכה לצאת נפסדת? פרקליטו של סאבר קשור חקר את ב' חקירה נגדית משפילה ומבזה, תוך אי-רגישות לאפיוני החיים הייחודיים של קורבנות התעללות מינית בילדות, אשר עלולות להידרדר לזנות ונוטות ליפול קורבן לגברים רבים בשל החולשה המובנית שהן משדרות, בשל הפגיעות שזועקת לשמים: "אני פה, נצלו אותי". ב' הגישה בעברה 14 תלונות על עבירות-מין. נשים שחוו התעללות מינית בילדות נוטות ליפול קורבן באופן רפטטיבי. משהו במבע הפנים, בשפת הגוף, בקול, משדר: "אני קורבן, איבדתי את אינסטינקט ההישרדות הטבעי, הוא אבד לי אי-שם בילדות של התעללות מינית, אין לי כלים להגן על עצמי". עבריינים מקצועיים מיומנים בזיהוי נשים שהיו קורבן פעם אחת (או גברים שהיו קורבן) ומנצלים זאת. יש משהו בקול, במבט בעיניים, בפגיעות המובנית הזו, בתמימות, בעיוורון של שה עם עיניים קשורות שהולך אל לועו של הזאב, שמאפיין קורבנות של התעללות בילדות, ואשר גורם להן ליפול שוב ושוב לאותה מלכודת, ו'להיקלט' ברדארים של עבריינים מקצועיים, שזיהוי קורבנות פוטנציאלים – אומנותם. לא בכדי בוחרים פדופילים את הילד החלש, המוחרם, המנודה, הבודד, זה שאביו אלכוהוליסט ואמו מנקה בקניון ולקוחה קבועה של משרד הרווחה, אשר התחתנה בגיל 16, ושבגדיו מוזנחים. הם צופים בחצר המשחקים, וכשמזהים ילד אשר שאר הילדים לועגים לו, ילד שבוכה, שמסתגר, שיושב בצד, הם ניגשים אליו ומעניקים לו "תשומת לב" שהופכת עד מהרה למין אוראלי כפוי, מעשי סדום ונגיעות לא-רצויות. באותו אופן, עברייני-מין יודעים לזהות נשים פגיעות, ועצם העובדה שאישה הגישה בעבר 14 תלונות אינה מלמדת על אי-אמינותה, אלא על המעגל הטראגי של אישה שלא פיתחה אסרטיביות, חושים חדים, שלא קיבלה את הכלים שמקבל כל אדם במהלך חייו. טוקבקיסטים רבים גינו את ב', משום ש"הגישה תלונות-שווא". כמו בטוויסט הראשון של פרשת סאבר קשור, שנדמתה בהתחלה כפרשה של גזענות ולא של אונס, כפי שהיה באמת, גם כאן, יש עיוות שמגיע באופן פתלתל לתקשורת; הפרקליטות ובתי המשפט אינם מרשיעים אנס בקלות ויש הבדל בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית, וכך קורה, למשל, שאישה נאנסה, אולם אין די ראיות, והאנס אינו מועמד לדין, או שמועמד לדין ומזוכה, בשל חסר ראייתי, לא בשל אמינות המתלוננת; אונס מתרחש בדלתיים סגורות, באין רואה, לא תמיד הוא משאיר סימנים בגוף האישה, שכן לא כל הפעלת אלימות מותירה סימנים פיזיים אלא אך ורק אם היא קיצונית, כך שאין בעובדה שתלונותיה של המתלוננת נדחו, בכדי לערער את אמינותה. אף אחד לא מכנה את חברות הסלולר "תובעות סדרתיות" הגם שחברות הסלולר מגישות אלפי תביעות בשנה נגד לקוחות שלא שילמו להן, לטענתן; כל חברה מסחרית מגישה עשרות תביעות, אם לא מאות או אלפי תביעות בשנה, וחלקן נדחות ואף אחד אינו טוען כי הן "מתלוננות סדרתיות", שכן בעולם קפיטליסטי ורציונלי זה בסדר לתבוע באופן סדרתי כשאתה חברה בע"מ, אבל אם את אישה מוחלשת, אשר מעצם טבעה חשופה למעשי אינוס כי משהו בך משדר חולשה מובנת שאנסים מזהים, וישנה סבירות גבוהה שתיאנסי לעיתים קרובות, וחלק מתלונותייך נדחה משום שבבית המשפט דורשים את הוכחת העבירה מעבר לספק סביר, ומה לעשות שאונס נעשה באין רואה, ולא תמיד יש די הוכחות - את "מתלוננת סדרתית" ש"מפילה גברים ברשתה". לא חלילה אישה מוחלשת, אשר משהו בה משדר שהיא 'טרף קל', ואשר בשיטת משפט המקדשת את חזקת החפות גם על-חשבון הרשעת נאשמים, לא הצליחה בכל המקרים להוכיח את שנעשה בה.

אם נשוב לחסרונות השיטה האדברסרית, בית המשפט אשר רואה לנגד עיניו את ה"אדם הסביר", אינו יכול לראות את החיים מנקודת מבטה של אישה שהיא קורבן, בשל נסיבות חייה. כן, בתי המשפט עשו צעדים רבים לקראת ההכרה בחוויית חייהן של נשים (וגברים) שהיו קורבנות; בפסק הדין בפרשת שמרת, הבין בית המשפט שאם ילדה בת 14 אשר נאנסת בידי מספר רב של נערים אינה מגיבה אחרי יום או יומים - התנגדותה נכשלה, זה משום שהיא קפאה מפחד ומאימה ולא משום שהיא "מסכימה" לכך; בתי המשפט מבינים מדוע אישה מוכה (מקרה יעקובובוב) סופגת את אלימות בעלה וחוששת להתלונן במשך שנים. בתי המשפט מרשיעים היום גם את מי שאנסו זונות, מבינים מהי עדות כבושה. בסיוע ארגוני נשים עשו בתי המשפט צעדי-ענק לקראת הבנת מצבן של קורבנות אונס, אך לא די ככל הנראה. משהו בתבניות של השיטה האדברסרית אינו בנוי להכיל את החוויה האישית והאנושית, ולעיתים מכופף אותה. הפרקליט החליט לגשת לעסקת הטיעון, אשר נוסחה משקף את אופן החשיבה הגזעני של הפרקליטות ולא נוסח או הועלה בידי המתלוננת, שכלל לא היה אכפת לה ממוצאו, ביקש לחסוך מן המתלוננת את הטראומה של עדות, על-ידי אי-העדתה, ועיוות של סיפורה! מדוע לא לחסוך ממתלוננות בגין עבירות-מין את הטראומה של חקירה נגדית, על-ידי יצירת כללים אשר ימתנו את הסבל שגורמת חקירה נגדית לקורבן אונס? השיטה האדברסרית רואה בהליך המשפטי לא אמצעי לגילוי האמת, אלא זירת התנצחות; נצחונו של פרקליט הוא התמוטטותה הנפשית של קורבן האונס; הוא ירעים בקולו, ישאל אותה שאלות קשות באינטנסיביות, יפתח לה בשלושת-רבעי שעה של חקירה נגדית אינטנסיבית פצעים מן העבר על אודות אונס, התעללות וניצול מיני, יהפוך את הקורבן לנאשמת ולאשמה משום שנולדה לאב מתעלל מינית שסרסר בה בזנות, ועל כן היא הפכה לאישה "לא-נורמטיבית"; ככל שהפרקליט מגלה אי-רגישות, דורך על יבלות המתלוננת, משפיל אותה, פוגע בה וגורם לה לחוסר-אונים, כך הוא ייחשב יותר למי שמילא את "תפקידו" נאמנה; התפקיד שלו הוא להרתיע מתלוננות, למוטט אותן נפשית על דוכן העדים, להשפילן ולהעביר להן מסר, שלא להתלונן על אונס כי זה יהיה אונס שני! אין לי מושג מה יכול להחליף את החקירה הנגדית האדברסרית, שכל תכליתה להביא אדם שעבר טראומה לידי חוסר-אונים ותחושת מצוקה קשה. כל אדם שעוסק בטיפול נפשי, יודע שחשיפה לטראומה צריכה להיות הדרגתית, עדינה ומדורגת; קורבנות עבירות-מין אשר עוברות טיפול פסיכולוגי, חושפות צעד אחר צעד את הטראומה, בסביבה עדינה, תומכת ומכילה; לעורר מחדש טראומות של אישה אשר נאנסה בידי אביה ואולצה על ידו לרדת לזנות, לסקור את כל הטראומות של חייה מחדש בסביבה עוינת שלא נועדה אלא להכשילה (פרקליט "מוצלח" הוא זה שמכשיל עד מעל לגבי דוכן העדים בחקירה נגדית) - זו התאכזרות לשמה. האם חקירה נגדית אדברסרית קשה ולא מתחשבת ברגשות הקורבן, אמורה להתאים לסיטואציה של אונס? האם לא – בשל התחשבות ברשות הקורבן ושלומה הנפשי – ראוי לשנות את השיטה? האם ייתכן שבכדי למצות את הדין עם האנס צריך לעבור את החוויה מחדש מעל דוכן העדים בסביבה עוינת, שוטמת ומשפילה? האם זה ייתכן? יתרה מכך - האם עצם העובדה שב' סיפרה לשוטרים שהייתה בתולה, משום שכמי שהפנימה דימוי עצמי שלילי, כזונה בעל-כורחה שסורסרה בידי אביה לזנות, צריכה להיזקף לרעתה? האם לא ניתן להבין אדם המתגונן ממתקפה פוטנציאלית? אלפי ישראלים נוסעים כל שנה לחו"ל ומסתירים את היותם ישראלים במקומות ציבוריים בכדי לא לחטוף מכות ברחובות פריז מכנופיית בריונים מוסלמית; מדוע ישראלי המסתיר את זהותו בחו"ל בכדי לא ליפול קורבן ל'חוליגניזם' עושה מעשה לגיטימי, ומדוע אישה אשר חוששת שאם תספר שהייתה זונה לא יאמינו לתלונתה, אינה עושה מעשה לגיטימי?

הסיפור של סאבר קשור אינו סיפור של גזענות; הוא סיפור של קיצורי דרך, גזענות, של בנאנליות של פרקליטים המשתיקים את האמת לא מתוך רוע אלא מתוך קריסה תחת עומס תיקים, זה סיפור של אמת מורכבת שנגנזה תחת הצורך "להתייעל"; זהו סיפורה של חברה קפיטליסטית מנוכרת אשר מודדת אנשים וארגונים על-פי "הספקים" ולא על-פי "איכויות" – וקפיטליזם הוא תרבות, וגם הפרקליטות, שהיא גוף ציבורי, מושפעת מנורמות התקינות והתפקוד של ההשקפה הקפיטליסטית, לפיה אתה צריך "לייצר" יותר בפחות זמן, גם אם מדובר ברמיסת האמת הכואבת והחלפתה בגרסה הזויה ופתלתלה על אישה אשר התנפלה על גבר במעלית והגישה נגדו תלונה על אונס משנודע לה שהוא ערבי. הסיפור שלא סופר בפרשת סאבר קשור הוא סיפורן של נשים מוחלשות, וסיפורן של הילדות שנפלו קורבן להתעללות מינית במשפחה ובגרו; מדי פעם מופיעה בעיתונות כתבה על אונס של ילדה, לרוב באותיות צעקניות נוסח 'ידיעות אחרונות' עם תמונת אילוסטרציה שחוקה של ילדה מקופלת-גוף בפינת חדר, וצל של גבר עומד מעליה, והיא מחבקת את בובתה הסמרטוטית בפחד; התמונות האלו מונעות דיון מורכב; אנשים מבקשים לסרס אבות שאנסו את בנותיהן, אך אף אחד לא מתעניין בגורל בנותיהן לאחר שלושים שנה, כי לרוב מדובר בנשים מוחלשות, מוכות, עניות, אשר מתקשרות באופן סדרתי עם גברים אלימים כי אינסטינקט ההישרדות הבסיסי שלהן שובש. טוקבקיסטים שהגיבו לפרשה לא האמינו כיצד אישה יכולה לעלות עם גבר במעלית ל"משרד" שלו, לאחר היכרות בת שבע דקות, והציעו הצעה מזוויעה – ולפיה, היא הציעה לו שירותי זנות. אנשים אינם יכולים לדמיין את מצבה הנפשי של אישה שאמונה הופר באופן הכי נוראי שניתן, ושאביה אנס אותה, ואשר מחפשת ביטחון בכל אשליה אפשרית ובכל משהו שנראה באופן קלוש כביטחון, כפי שעשתה ב' כאשר עלתה עם סאבר ל"משרדו". אנשים אינם יכולים לדמיין את מצבה המנטלי של אישה שנולדה לעולם חולני, כוחני ומשובש, ומפתחת בעקבות זאת תפיסת מציאות שגויה ומשוכנעת, עקב מצוקתה, כי גבר אשר משוחח איתה ברחוב יוכל להבטיח לה "ביטחון", ממש כמו שאנשים עניים ממלאים לוטו מדי שבוע בתקווה לביטחון כלכלי. מי שלא היה בגיהנם, אינו יכול להבין אפילו את עיוות התפיסה של מי ששב משם; מי שגדל בבית בטוח, אינו יכול להבין כיצד תמונת העולם של מי שאביו הפך אותו לכלי לסיפוק מיני משתבשת, עד שהוא מתנהל באופן שנראה לאדם מן הישוב אבסורדי לחלוטין. הסיפור האמיתי שלא סופר הוא סיפורה של הקורבן הסדרתי. מי שקורא היום בעיתון על אב שאנס את אשתו ואת 14 ילדיו, אינו יכול להבין ש-14 ילדיו יהפכו בבוא היום לגברים ולנשים שחייהם אינם אלא מסכת של אומללות, נפילה בפחים של קורבניות, ואפילו – חשיפה סדרתית לפגיעות מיניות עקב 'קוד של קורבן' שטבוע בהם. וזה הסיפור שלא סופר, עקב מגבלות השיטה האדברסרית אשר מרדדות סיפורים אנושיים קורעי-לב לכדי תבניות משפטיות שחוקות ויעילות.