נדמה כי בשנים האחרונות עולים יותר מתמיד גבולות הדמוקרטיה הישראלית לדיון ציבורי. הוויכוח, רובו ככולו, נסוב סביב זכויות המיעוט במדינה דמוקרטית, תוך התמקדות בזכויות הפרט. ויכוח זה מתחדד בשל העובדה כי עם הקידמה מגיעה גם ההעצמה האפקטיבית של זכויות הפרט. קל למצוא דוגמאות: האינטרנט מאפשר יכולת ביטוי רחבה מאי-פעם לכל אחד ואחת מאיתנו, התחבורה המודרנית מאפשרת לנו חופש תנועה גדול יותר והקידמה הכלכלית פותחת בפנינו מסלולי תעסוקה חדשים.
אין ספק כי זכויות הפרט, יחד עם זכויות המיעוט, מהווות נדבך מרכזי ביסודות עליהם מושתתת הדמוקרטיה. ללא זכויות מיעוט, אין לדמוקרטיה זכות קיום. למרות זאת, נדמה לעיתים כי העיסוק בזכויות הפרט משכיח מאיתנו יסוד חשוב יותר, שהוא-הוא לב הדמוקרטיה: קבלת חוקי החברה והמוסכמות על-ידי הפרט, והכרת המיעוט בהחלטות הרוב.
למרבה הצער, נדמה כי עם התרחבות זכויות הפרט, מגיעה גם כפירה בזכויות הכלל. אל לנו לשכוח כי על-מנת שחברה מתוקנת תוכל להתקיים, חייב הפרט לקבל על עצמו את החוקים שנקבעו על-ידי החברה. מצב שבו פועל כל אדם על-פי צו מצפונו, איננו דמוקרטיה אלא אנרכיה. לחברה הקורסת למצב כזה, אין זכות קיום, ולמעשה אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. קיומנו כחברה מושתת על כיבוד החוק על-ידי הפרט: קיום חוק בחיי היום-יום, תשלום מיסים, התחשבות בזולת, נהיגה על-פי חוקי התנועה, חובת השירות הצבאי וכולי.
באותו אופן, במדינה דמוקרטית חייב המיעוט לקבל על עצמו את החלטות הרוב, ללא סייגים, כל עוד התקבלו אלו תוך מינהל תקין ובצורה דמוקרטית. במידה שהחלטות כלשהן אינן מקובלות על המיעוט, מעניקה לו הדמוקרטיה את היכולת למחות, להפגין ולשכנע בצדקת דרכו. אם כשל בכך, לא נותרה בידו כל אפשרות, אלא לקבל את הדין ולקיים את החלטות הרוב.
בנקודה זו טמונה למעשה ההתרופפות האמיתית של הדמוקרטיה בישראל. נדמה כי כל גוף קיקיוני או התארגנות אקראית, עושים דין לעצמם ומחליטים כראות עיניהם האם לקיים את החוק. לתופעה מבישה זו לא חסרות דוגמאות: בין אם אלו המשתמטים, הסרבנים מימין ומשמאל או המחרימים למיניהם. בדיוק כפי שאין לאיש את הזכות לנכס לעצמו רכוש של אחר או את הבחירה לא לשלם מיסים, אין לאיש את הזכות לסרב לשירות צבאי. גם במקרה הסרבנות מגדיר החוק סייגים ברורים למצב שבו אין למלא פקודה. התייחסותו המפורשת של החוק לסוגייה זו מונעת מן הפרט את הזכות לחרוג מלשון החוק. אם מדיניות הממשלה לא מקובלת על מאן דהו, יכול זה להילחם בהחלטות בכל כלי דמוקרטי. כאמור, כלים אלו מוגדרים בחוק היטב ובצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. בדיוק באותו אופן, שימוש בכלים אנטי-דמוקרטיים, כמו חרם, הופך את המחרים למפר חוק וחוטא לדמוקרטיה. בחברה דמוקרטית, אין לאיש זכות לעבור על החוק בשל דעותיו.
כאשר אנו דורשים זכויות לפרט, אל לנו לשכוח לרגע כי קודמת לכך חובת הפרט לקבל עליו את חוקי החברה.
