כאמור, הבן אינו צריך לעמול על טיפוח אהבתו לאביו כי הוא אוהב אותו. נקודה. כי באמת בגשמיות, כאשר חיים בגלוי עם מושא האהבה - לכאורה אין צורך בהשקעה מיוחדת כדי לחוות את האהבה. אבל האהבה כלפי האבא שבשמים, זה עניין מסובך לאין ערוך, כי יש כל-כך הרבה עניינים, אהבות זרות המסיחות את הדעת מאהבת ה'. כמו הבן הקטן במשל, שעוזב את ידו של אביו והולך אחר מראות מפתים - כך אנחנו, נסחפים אחר פיתויי העולם הזה, אוהבים כל מיני הנאות שהוא מציע לנו ושוכחים להעיף מבט לאחור, לראות אם האבא עדיין עימנו, אם הוא עדיין אוהב אותנו ומשגיח עלינו. וזה לא שהפסקנו לאהוב אותו חלילה, זה רק שבאופן זמני לגמרי התמכרנו לאהבה אחרת. מה גם שנדמה לנו כי אין סתירה בין האהבות, אז למה לא? מה כבר קרה?!
במשל של הילד עם אביו, זה שהילד לא רק התרחק מאביו בהיסח הדעת של ילד, הוא גם התחבר למישהו זר, שאם נשתמש בלשון המעטה - דרכו שונה עד הפוכה מזו של אביו. למרות האכזבה הטבעית של האבא, הוא לא מפסיק לאהוב אותו בגלל זה. גם הבן לא הפסיק לאהוב את האבא (עדיין). אלא שלאורך זמן - התוצאות ליחסים של האב עם בנו ברורות. התרחקות נמשכת עד כדי ניתוק הקשר ר"ל. כדי למנוע זאת יש לטפח הדדית את הקשר העצמי שביניהם על בסיס יומיומי. למנוע אפילו התחלה של התרחקות. כי יודעים איפה זה מתחיל אבל אף פעם לא יודעים היכן זה מסתיים. אלא שטיפוח כזה, יומיומי, גם אם מתאמצים להתמיד בו - לא תמיד מצליחים לבצע אותו בשלמות. כי כנ"ל, יש יותר מדי פיתויים המסיחים את הדעת ומטים לכיוונים בלתי רצויים.
אז כדי לבלום את ההיסחפות הזאת, אחת לתקופה נפגשים במטרה לערוך בדק-בית יסודי במערכת היחסים ההדדית. מחדשים את המחויבות ההדדית ובכך מקבלים כוחות מחודשים להתגבר על פיתויים לסטות מן הנתיב הרצוי. זהו עניינו של ראש השנה וזה, בין היתר, מה שאומר לנו השופר. לפני כשלוש שנים (לראש השנה תשס"ח) הסברנו שלקולו של השופר יש הסגולה לעורר את הרגשות הכי נעלמים שטמונים בלב היהודי, והרגש הכי נעלם שם זו האהבה הבלתי מוגבלת לבורא יתברך. אז נכון שאנחנו מתרגשים בזמן ששומעים את קול השופר ואחר-כך זה עובר לנו כי אנחנו פוחדים לזרום עם המסר שהוא מעביר לנו, אבל צריכים לדעת שזהו העניין בראש השנה, לשוב אל ה' מאהבה, לעורר בלבנו את האהבה אליו מתוך התבוננות באהבתו אלינו, אהבה המתבטאת בהשגחתו התמידית עלינו ובהצלתנו הניסית מכל מיני פגעים רעים.
והתשובה הזאת אינה מהלך חד-פעמי. שעל כן אנחנו חוגגים ראש השנה בכל שנה מחדש ובמדרגה נעלית יותר מזו של השנה שעברה. כי כמו שאין גבול לאהבת ה' אותנו, כך אסור שתהיה הגבלה לאהבתנו אותו. נכון שהגוף והנטיות הטבעיות מושכים אותנו לכל מיני עניינים שרובם מרחיקים אותנו מה' יתברך, אבל נכון גם שככל שנתמיד ונעמיק בהתבוננות הנ"ל, כך נזכה לחוות יותר ויותר לעומק את אהבת ה' ואולי נזכה אפילו להגיע למדרגה בה ענייני העולם הזה משועבדים לחלוטין לעבודת ה' שלנו. כלומר, שכל מה שנעשה או לא נעשה, יתבסס אך ורק על אהבת ה' שלנו. שלא נעשה שום דבר הנוגד אהבה זו.
ההתבוננות הזאת היא גם התוכן של פרשת האזינו, שאותה קוראים למחרת ראש השנה והיא אמורה ללוות אותנו מכאן ואילך. ולאמיתו של דבר, זהו עניין התשובה, לשוב אל ה', לחדש בלבנו את האהבה אליו. כי המילה תשובה מורכבת מחמש אותיות שכל אחת מהן רומזת לפסוק המהווה שלב בדרך התשובה:
ת - תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. זה בערך מה שהסברנו עד כאן, תמימות זו שלמות, שכל מהלך החיים יתאים לרצון ה'.
ש - שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד. זו הדרך לקיים את ההוראה שבפסוק הראשון. כאשר ה' נמצא במודעות שלי תמיד - אני יכול להיות תמים עימו. וגם להפך, ככל שאהיה תמים עימו, כך אזהה את נוכחותו בכל עת.
ו - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. זהו המבחן האמיתי לאהבת ה'. כי מי שאוהב באמת את ה', אוהב את מי שהוא אוהב, את בניו היקרים.
ב - בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. שבענייני היומיום שלי אזהה את השגחת ה' עלי.
ה - הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ. זהו מבחנה של הצניעות, להיות מול ה' תמיד. שאז, אין מקום לגאוה או להתנשאות מכל סוג שהוא על הזולת או בכלל.
ובכך זוכים לשנה טובה ומתוקה בגאולה האמיתית והשלמה, שאז יהיה טוב לכולם בטוב הנראה והנגלה.
