בעולם היהודי ישנם מקומות שבהם מדגישים את ראש השנה כהתחלה שמחה לשנה יהודית חדשה, וישנם מקומות המדגישים יותר את ראש השנה כיום הדין. "בראש השנה יכתבון (גורלנו לשנה הבאה) ובצום יום כיפור יחתמון". לקורבנות של הפרות זכויות אדם יש הרבה פחות תפוחים בדבש, והרבה יותר פחד למה שהעתיד צופן להם. אינני יכול שלא לחשוב השנה על גלעד שליט ובני משפחתו, על משפחות ג'אווי, חנון ואלקורד שגורשו מבתיהן בשייח ג'ראח, על החקלאים הפלסטינים שראו את עציהם נשרפים ונעקרים כחלק מ"מבצע תג מחיר", או שהביוב של המתנחלים זורם לתוך מטעי הזיתים, העוני המכריח לבחור בין תרופות לבין אוכל. אני חושב על הקינה של עאטה ג'עבר, אחרי שמתנחלים התאספו סביב ביתו והניחו משטח בטון כדי להקים מאחז חדש: "עשר שנים אני חי כך. עד מתי עלי לשאת זאת?".
תמיד חשבתי שנושא מסר של תקווה, מה שמלמדים אותנו - שהספרים נשארים פתוחים בין ראש השנה ויום כיפור, וששערי תשובה נשארים פתוחים כל השנה. אך במושגי קורבנות הפרות זכויות אדם, אינני בטוח מי סובל יותר: אלו שכבר סבלו את רוע הגזירה או אלו שעדיין מחכים בפחד לפסק הדין: משפחות ישראליות בבית שאן המאוימות להיות מפונות מבתיהן, המשפחות בסילוואן העומדות בפני הריסת בתיהם, משפחות בשייח ג'ראח עם תיקים תלויים ועומדים, 400 ילדי העובדים הזרים שעומדים בפני "החזרתם" למדינות שבהן הם מעולם לא היו. אני זוכר את שיחותיי עם משפחת דארי, בין ההריסה הראשונה והשנייה של ביתה, כשהם מתארים מה משמעות הדבר להתעורר כל בוקר ולתהות האם יראו משטרה וכלי הריסה.
נדהמנו השנה מניצחונותינו בסיום תוכנית
ויסקונסין, ומחזרתם - אחרי עשר שנים - של תושבי ביר אל עיד לבתיהם. אך השמחה של רבים שהשתתפו בתוכנית ויסקונסין הפכה שוב לפחד מפני חזרת התוכנית בחוק ההסדרים, וצווי הריסה הוצאו לאוהלים שבנו תושבי ביר אל עיד כתוספת למערות.
בתחילת השנה החדשה תפילתי למען קרבנות של הפרות זכויות אדם בעולם היא שימצאו מעט מתיקות ותקווה. אני מקווה שהם יוכלו לחיות את המילים של רבי נחמן מברסלב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד. והעיקר לא לפחד כלל".
אני חושב על האיומים על הדמוקרטיה הישראלית. כאשר "אם תרצו" ושותפיהם התחילו בהתקפות המרושעות והשקריות על הקרן החדשה. חשבתי שההיסטוריה תתעד זאת כרגע שבו הישראלים יבחינו באיום על הדמוקרטיה שלנו, ויקומו להביס זאת. זה לא קרה. רבים נגעלו, אך סקרים הראו ש-57% מהציבור קנו את השקרים והאמינו שצריך להוציא אל מחוץ לחוק פרסום של הפרות זכויות אדם. היו התקפות על בתי משפט ועל אוניברסיטאות.
תקוותיי עבור הדמוקרטיה הישראלית לא התמלאו השנה, אך הספר עדיין פתוח.
החסידים מאחדים מתיקות ושיפוט כאשר הם מדברים על "המתקת הדין". אנחנו מתפללים לאלוהים לכך, אך זה מתחיל איתנו. לעיתים קרובות קשה יותר לסלוח מאשר לבקש סליחה. חלק מהתפילות החזקות ביותר בימים הנוראים הן אלו שבהן אנחנו סולחים לפני שאנחנו מעזים לבקש סליחה. בגלל שאנחנו, בקהילת ארגוני זכויות האדם, רואים את הדברים הנוראים ביותר ומתוסכלים כאשר בני עמנו אינם מאמינים שדברים כאלה יכולים להיות נכונים, אנחנו עלולים לשפוט את בני עמנו מתוך כעסנו. אנחנו חייבים להמתיק את השיפוט, להחזיר את אמונתנו לטוב הבסיסי של בני עמנו.
לפני תפילת 'כל נדרי' אנחנו אומרים: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הספרים נשארים פתוחים עבורנו, כיחידים וכחברה. מי ייתן שנמתיק את הדין, ונבנה חברה ראויה בעיני אלוהים, בעיני בני האדם, ובעינינו.
שנה טובה ומתוקה!
