אמש הלכנו, קבוצה של ישראלים מוטרדים, לעמוד לפני הבתים הפלסטינים שעליהם השתלטו ישראלים בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, ולפני בתים נוספים שנמצאים בהליכים משפטיים העלולים להביא לגירושים נוספים. לדעתי יש הוכחות שבתי המשפט לא בחנו את כל הראיות לפני שגירשו את המשפחות, ושמערכת המשפט הישראלית התבססה על טענות מעוררות חשד של יהודים על בעלות מלפני שנת 48', בשעה שדחתה את דרישות המשפחות הפלסטיניות שגורשו ב-48' לחזור לבתיהן. המסורת היהודית קוראת לכך "לנהוג איפה ואיפה".
ההשראה שלי הייתה שירו של
יהודה עמיחי "ביום כיפור". בשירו, לבש עמיחי ביום כיפור את בגדיו הכהים ועמד לפני חנות של פלסטיני, ביום שבו באופן מסורתי יהודים לובשים לבן והולכים לבית הכנסת. הוא ראה את הנולד. עמיחי ראה, הרבה לפני רובנו, מעבר לאופוריה שהרגשנו כשחזרנו לעיר העתיקה. עמיחי רצה שבעל החנות יבין אותו, את ההיסטוריה של משפחתו, ואיך הוא הגיע לנקודה זו. איננו צדיקים גמורים וקורבנות סובלים, בעלי הצבא המוסרי ביותר בעולם. איננו כובשים קולוניאליסטים מיליטנטיים. אנחנו בני-אדם שצריכים להיות קשים עם עצמנו בימים הנוראים, ולחגוג בסוכות את האסיף הרוחני שלנו. החגיגה שלנו תהיה חלולה אם לא תקדם לה ביקורת אמיתית.
רק להכות על החזה שלנו זה לא מספיק, ולא מספיק גם לבקש ולקבל סליחה. הכאה בלבד איננה עוזרת - לא לישראלים הנמצאים בסכנה של גירוש מבתיהם בבית שאן, ולא לפלסטינים שגורשו מבתיהם בשייח' ג'ראח. לכן, רבות מהפרות זכויות האדם נשארות בווידוי שנה אחרי שנה אחרי שנה.
כשאני חושב על הפרויקטים הרבים של
"שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם", אני מוכרח להודות שיש הבדל בין מזרח ירושלים - לדברים האחרים שאנחנו עושים. לעיתים קרובות אנחנו מצליחים - מפני שיש לנו תוכנית המראה איך פעילותנו אמורה להביא אותנו מנקודה א' לנקודה ב'. כך במטעי הזיתים בגדה המערבית, או במכינות הקדם צבאיות. במזרח ירושלים - איננו יודעים איך הכעס והבושה והסולידאריות שאנחנו מבטאים בהפגנות, יחזירו משפחות לבתיהן או יוציאו את עמותת אלע"ד מסילוואן. אך אני נשאר מחויב למצוא את התוכנית. בין הדברים הרבים שאני אבקש עליהם סליחה ביום כיפור, ובין הדברים הרבים שעבורם אתפלל ואבקש הנחיה והשראה - שייח' ג'ראח תהיה בליבי ביום כיפור הזה.
יום כיפור תשע"א
(בעקבות שירו של עמיחי "ביום כיפור")
ביום כיפור בשנת תשע"א
לבשתי את חולצת הסולידאריות הכהה
והלכתי לשייח ג'ראח,
לא רחוק מהעיר העתיקה,
המקום שבו עמד פעם משורר יהודי לפני חנות של ערבי,
לא רחוק משער שכם.
עמדתי לפני הבניינים
שלפני שנה וקצת היו בית עבור משפחות פלסטיניות,
ועכשיו גרות בהם משפחות יהודיות
המשוכנעות שבוער בהן אור יקר
ומלאות שנאה על היהודים שנשרפו שם בימים ההם.
אבל אני רואה באורן, אור הבערה,
אור של מלחמת גוג ומגוג שהן מביאות עלינו.
הן, כולן, סגי נהור,
מלאות אור שמסנוור אותן לאור ה',
הנוצץ מכל נשמה אנושית, יהודית ולא יהודית.
כשסיימתי, ידעתי שלא סיימתי.
קראתי בגרון מרוב כעס ואהבה, ולא חסכתי,
כשופר הרמתי קולי
כדי להגיד לעמי פשעם.
ולאחר שהרמתי קולי עדיין ידעתי שטרם עשיתי די.
שוב ביקשתי סליחה, כי לא הייתה בלבי מחשבה
איך אהבתי וכעסי וחרטתי ובושתי
יביאו צדקה ומשפט.
ביקשתי סליחת המגורשים מבתיהם,
ואלו שעלולים להיגרש כי לא עשיתי די.
ביקשתי סליחה מילדיי ומכל אדם שיסבול
עד שתשקוט הבערה והצדק ייעשה,
ומאלוהי גם ביקשתי סליחה.
ולאחר שביקשתי סליחה ואז קראתי בגרון ושוב ביקשתי סליחה,
אז אני...
