בג"צ נבו

בג"צ 104/87 ד"ר נעמי נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 (1991) הינו פסק דין מכונן לעניין איסור אפליה מטעמי גיל ומין גם יחדיו. באותה פרשה אולצה ד"ר נעמי נבו לפרוש בגיל 60 מעבודתה בסוכנות היהודית חרף רצונה. ביני לביני נחקק חוק גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת, אשר קובע כי גם נשים זכאיות לפרוש בגיל 65 מעבודתן, אולם - חוק זה לא פרש חסותו על ד"ר נעמי נבו. באותה פרשה הופעלה דוקטרינה משפטית הידועה כדוקטרינת 'זכויות האדם במשפט הפרטי', ואשר מכוחה - מכוח עקרונות יסוד כלליים של השיטה, גם אם החוק אינו מחייב את הסוכנות היהודית להשאיר את העובדת בעבודה עד לגיל 65, עקרונות כלליים של שוויון ותום לב מחייבים לעשות כן, עם חוק או בלעדיו. בין היתר נפסק שם: בבואנו לבחון באם ההסדר של פרישה לנשים בגיל 60, ופרישה לגברים בגיל 65 הינו מפלה לתכלית ראויה עלינו לבדוק את התכליות של פרישה מוקדמת. התכליות הן רענון מצבת העובדים ומתן אפשרות לעובד הפורש לנוח. לעניין זה לא אמורה להיות הבחנה בין גברים ונשים, הן אלו והן אלו צריכים לנוח ואם תמצי לאמר, תוחלת חייה של אישה ארוכה יותר עד שיש לאמר כי דווקא פרישה מאוחרת של אישה תהא מוצדקת לפי רציונל ה'מנוחה'. פרישה מוקדמת אינה מהווה זכות אלא נטל; היא גורמת לפורש בגיל 60 לחוש 'זקן' ו'מיותר', אל מחוץ למעגל היצרני של החיים, היא מונעת ממנו כספים להם היה זכאי לו היה עובד בזמן הזה. חיוב בפרישה מוקדמת פוגע יותר באקדמאים אשר נכנסים מאוחר לשוק העבודה, ועוד יותר בנשים אשר בשל גידול הילדים הפסידו בגיל הפוריות את ההזדמנויות לתעסוקה, הזדמנויות אשר דווקא עבודה בגילאי 65 - 60 תפצה עליהן. זאת ועוד: מעבידים מעדיפים קידום עובד אשר יש לו שנים רבות יותר בשוק העבודה מאשר קידום עובדת, קרי פרישה מוקדמת של נשים שולחת קרניה הרעות אל כל תחומי משק העבודה ומפלה אותן גם שם. המחוקק עצמו הכיר בכך שפרישה מוקדמת כפויה לאישה הינה בלתי צודקת ועל כן חוקק חוק גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת. ראוי, אומנם שלאישה תהא זכות (להבדיל מחובה כופה) לפרוש מוקדם, אך שזו תהא זכות, ולא חובה. בבואנו לבחון קיומה של אפליה אין משנה הכוונה אלא התוצאה הסופית. אין הטענה ולפיה גיל פרישה שווה לעובדת תגביר את האבטלה במשק לעמוד, וכי למה על המגדר הנשי לשאת במיגור האפליה, ומדוע שלא יישאו בנטל זה נשים וגברים כאחד? אפליה הינה גורם הרסני בחברה אשר מכרסם בתחושת שייכותו של האדם לחברה, בזהותו ובנכונותו להשתתף בחיי החברה. הואיל ופרישה מעבודה = פעולה משפטית, וזאת היות והיא משנה את המצב המשפטי ואת הזכויות המשפטיות, יש לפרשה לאור ערכי היסוד של השיטה, ובראשם ערך השוויון. אין נפקא מינה שחוק גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת חוקק לאחר שהעוררת פרשה, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה מכוח עיקרון השוויון הכללי. אין נפקא מינה כי מדובר בהסכם קיבוצי שנחתם מרצון הצדדים כי הגורם הרצוני האוטונומי בהסכם קיבוצי- חלש הוא. יש לבטל את ההוראה המפלה בחוזה העבודה של העותרת.