פסק דין העוסק בסוגיית החיסיון בפני הפללה עצמית. בפסק הדין קבע השופט י' דנציגר כי משטרת ישראל אינה רשאית לעיין בהודאותיהם של עובדי
רכבת ישראל שנמסרו לפני ועדות הבדיקה הפנימיות של הרכבת נוכח זכות העובדים להליך הוגן. העובדים הסתמכו על הבטחת הרכבת לשמירת סודיות ומסרו הודאותיהם מבלי שלוו בייצוג משפטי. בנוסף, נקבע כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית חלה כבר בשלב החקירה ולכן ניתן למנוע מסירת מסמכים לעיון המשטרה עוד לפני הגשת כתב האישום, אם מסירתם פוגעת בזכות להליך הוגן. מנגד קבע השופט א' א' לוי כי דינה של הטענה בדבר הפגיעה בזכות להליך הוגן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב החקירה; וכי הצו שהוצא לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 יועד לרכבת ומשכך לעובדיה אין זכות עמידה לטעון כנגדו. כיוון שהרכבת עצמה הצהירה כי היא מוותרת על החיסיון העומד לה עצמה מפני הפללה עצמית, הרי שיש להעביר את הודאות העובדים לעיון המשטרה. במחלוקת שנפלה בין השופטים גרס השופט א' רובינשטיין כי חובת ההגינות של הרכבת כלפי עובדיה, הנגזרת מהיותה גוף דו מהותי ומעביד בעל מאפיינים ממלכתיים, מחייבת שלא למסור את ההודאות לעיון המשטרה. לכן, יש לאפשר לרכבת לחזור בה מויתורה על החיסיון מפני הפללה עצמית ובכך לאפשר לה למשוך את הודאות עובדיה מכספת בית המשפט. השופט י' דנציגר קבע כי חובת ההגינות של מעביד אינה מוגבלת אך לגופים דו מהותיים ולמעבידים בעלי אופי ממלאכתי. עוד הדגיש השופט י' דנציגר כי כעיקרון אין הוא סבור שניתן לאפשר לבעל דין שוויתר על זכותו מפני הפללה עצמית לחזור בו מויתורו, אך בנסיבות העניין הסכים עם השופט א' רובינשטיין כי יש לאפשר לרכבת ישראל למשוך את הודאות העובדים מכספת בית המשפט. (הרכב: לוי, רובינשטיין, דנציגר)
