|
פסקי דין רבים שנבדקו גילו כי הגורם הפסיכיאטרי רוצה לטפל, אולם משנדרש הוא לעגן רצונו זה בקיומה של 'מסוכנות' הוא מוצא מסוכנות זו יש מאין, תוך הנמקה לאקונית, וזאת כפי שהתבטא בא-כוח העורר ב מחוזי ע"ש 142/00 (ת"א), פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לב(7) 653 (2000):
- על יסוד העובדות, שכבר הובאו לעיל, ניתן לקבוע בוודאות, כי לא הייתה כל עילה של סיכון פיזי מיידי למערער או לסובבים אותו, ולפיכך, נימוק זה של ד"ר שיפר ניתן בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי, ואולי, כפי שטוען ב"כ המערער, מתוך הרגל, כנימוק שגור, על-מנת לשוות להוראה זו מראית עין של הצדקה לאשפוז כפוי.
באותם מקרים אשר בהם התשתית העובדתית נסמכה על עובדות של ממש ולא על הערכה מעורפלת וסתמית של מסוכנות, ניתן היה להצביע על עבירה מוגדרת אשר בה העורר נחשד, אולם בכך לא סגי: במרביתם של המקרים לעוררים לא ניתנה כל הזדמנות להשיב לעובדות, ואין לדעת אם באמת תשתית עובדתית זו התרחשה. גם כאשר הונחה תשתית עובדתית בידי הגורמים המאשפזים הם לא טרחו לבדוק תשתית זו ונימקו את הוראת האשפוז בטענה לאקונית באשר למסוכנות תוך שימת דגש על הצורך בטיפול, ומקל וחומר כאשר לא הונחה תשתית עובדתית בידי הגורמים המאשפזים: במקרים כאלו התנהגות אשר לדעת האינסטנציה הרפואית העידה על מחלה של העורר, הוגדרה באופן אוטומטי כ"מסוכנות" ללא חוליה מקשרת אשר תסביר כיצד המחלה (אם קיימת) מהווה אינדיקציה למסוכנות.
|
|
חיזוק להנחות יסוד אלו מובא בדבריה של עו"ד דרורה נחמני כפי שהובאו מטעם האגודה לזכויות האזרח ב נייר עמדה שפרסמה:
- בכינוס שנערך באברבנל ב–22.06.01 הצהירו רופאים כי במקרים מסוימים הם עוברים על החוק ורופא אחד אף אמר שהוא גאה בכך. בדיון שנערך במשרד הבריאות ב–25.07.01 אמרה עו"ד דרורה נחמני, פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים ויו"ר הוועדה הפסיכיאטרית במחוז ירושלים, שהייתה חברה בוועדת שניט, שהמשפטנים אינם ששים ללכת לבית המשפט ולא בהכרח מעוניינים להעביר את ההחלטה על אשפוז כפוי לבית המשפט. כמו-כן אמרה שהיא כיו"ר של ועדות פסיכיאטריות נאלצת לחתום על שקרים, משום שאין בחוק מוצא לחוסר באלטרנטיבות טיפוליות בקהילה.
|
|
עולה מדברים אלו כי ביסוד האשפוז הכפוי עומד הרצון לטפל, והעילה אשר קיומה נדרש בחוק מהווה רק האילן להיתלות בו, אך לא עילה עצמאית, תוך שלעיתים קרובות מאוד עצם קיומה של מחלת הנפש לבדה מוצגת כ'מסוכנות': כך לדוגמה ב ע"ש (ת"א) 1143/05 פלוני נ' היועמ"ש (טרם פורסם, ניתן ב-23.06.05) נקבעה מסוכנותו של העורר באופן סתמי ("יש מסוכנות לעצמו בעיקר ובמידה פחותה לאחרים"), ללא שהוצג ולו ממצא עובדתי אחד אשר מפרש מסוכנות זו, וב ע"ש 384/00 (ת"א) פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, דינים מחוזי, כרך לג(1) 598 (2000) מסוכנותו של העורר נומקה כך: "...היסטוריית האשפוזים הקודמים מעידה על התנהגות תוקפנית ואלימה בעת החמרה פסיכוטית וכי לפיכך, המערער עלול לסכן במסוכנות מיידית את סובביו", וזאת ללא כל תשתית עובדתית אשר מפרטת מסוכנות זו.
ב ע"ש (ת"א) 345/00 פלוני נ' היועמ"ש (פורסם בנבו) נומקה מסוכנותו של העורר בכך ש"...אם ישוחרר מאישפוזו, מצבו עלול להידרדר למצב שבו הוא מהווה סכנה לעצמו ולסביבתו", וזאת באופן סתמי ללא כל תשתית עובדתית אשר מבססת מסוכנות זו (באותו מקרה ניסו הרופאים ובני משפחתו לדלות כל פעם אירוע מעברו של העורר אשר יש בו משום זוטי דברים, כמו לדוגמה שבעבר הרחוק נהג באזור חשוך במהירות של 40 קמ"ש וסטה מן הדרך, התנהגות לא נאותה בבית מלון וכו', כאשר המצאת עילה חדשה בכל פעם מעידה שבעצם עילת האשפוז הייתה מושא לחיפושים משל הייתה יוסל'ה שוכמכר).
|
|
לעיתים קרובות מדי מסקנת היותו של החולה מסוכן אינה מעוגנת בכל ממצא עובדתי, אלא מעשים של מה בכך מנופחים לכדי 'מסוכנות ברמה הגבוהה ביותר' כאשר הרקע למסקנה זו הוא היותו של האדם 'חולה'. כך למשל ב ע"ש 2372/99 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי, כרך לב(7) 660 שני אירועים של מה בכך הוצאו מפרופורציה והוגזמו (מדובר בזריקת צלחת לעבר בני משפחה כחודשיים טרם האשפוז וכן בקללות וב"איומים" אשר לשאלת העוררת התבררו כזוטי דברים במהלך ויכוח). אולם הוועדה אישרה את האשפוז תוך קביעתה כי לא המעשים בעומדם לבדם מרמזים על סכנה, אלא "... כאשר עובדה זו חוברת להיכרות חברי הוועדה עם המערערת, מתוך עיון בתיקה ולאחר שמיעת בני משפחתה, יש בכך די כדי להסיק על קיומו של סיכון מיידי...".
גם ב ע"ש 1527 פלוני נ' היועמ"ש (פורסם בנבו) מסביר השופט ניל הנדל כי "...באת כוח המערער טענה, כי תקיפה אחת אינה עונה על דרישת החוק. תשובתי לכך היא שאין אנו עוסקים בהליך פלילי בו ניתן להתייחס רק למעשה שיצא לפועל, אלא על הרשות המנהלית לבחון מסוכנות, קרי, הסכנה הפוטנציאלית שאורבת לסביבה ולחולה עצמו, היה וישוחרר".
|
|
במקרים רבים הרצון הפטרנליסטי של המערכת לאשפז בכפייה היה כל כך עז, עד ש'אילן' המסוכנות שנתלו בו היה מגוחך: כך היה במקרה ( ע"ש 1057/05 פלונית נ' היועמ"ש (טרם פורסם, ניתן ביום 4.4.05)) של צעירה אשר טענה שהוריה מתעללים בה, טענה שהאינסטנציה השיפוטית התעלמה ממנה היות ומדובר ב'חולת נפש' על כל המשתמע מכך מבחינה סטראוטיפית (דבריה ודאי אינם אלא הפרזות שלה שלא לאמר "פרי דמיונה" כביכול): היא עשתה ככל יכולתה שלא להימצא בביתה, והסתובבה ברחובות או לנה אצל חברותיה מהעדה החרדית. שוטטותה ברחובות, שוטטות אשר ניתן כאמור לפי ההגיון לייחס לטענתה (הסבירה מאוד) כי הוריה מתעללים בה הוצגה כ"סכנה לעצמה" שכן "היא עלולה ליפול לניצול" . המסוכנות לזולתה עוגנה בממצא אחד: נסיונה להדוף את אימה אשר פרצה לחדרה ללא רשותה, התנהגות אשר לולא דובר בצעירה אשר הוגדרה 'חולת נפש' הייתה חוסה תחת ההגנה שבס' 24 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
נימוק אבסורדי נוסף אשר נמצא בהוראות האשפוז אשר תועדו בפסקי הדין הוא עצם העובדה שאישה מסוימת קיימה יחסי מין באופן תדיר מידי לטעמו של הפסיכיאטר המחוזי, מה שהיווה עילה לאשפוזה הכפוי ( ע"ש 420/00 פלונית נ' היועמ"ש (פורסם בנבו).
נימוק אבסורדי נוסף להארכת אשפוז כפוי היה "מסתכסך עם מטופלים אחרים מה שמזמין תוקפנות כלפיו" ( ע"ש 384/00 (ת"א) פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, דינים מחוזי, כרך לג(1) 598).
|
|
התנגדות לגיטימית מוצגת כ"מסוכנות"
|
|
|
לא פעם התנגדות אדם לאשפוזו הכפוי, אשר מלכתחילה היה לא חוקי מבחינת דרישות החוק, הוצגה כ"מסוכנות" והיוותה עילה לאשפוזו הכפוי של אותו פלוני: כך היה ב מחוזי ע"ש 142/00 (ת"א) פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לב(7) 653, שם אימו של המערער יזמה הליכי אשפוז כפוי כנגד בנה, ומשאלו נודעו לו, הטיח בה בזעם כי "אם רוצים להפטר ממני, עדיף שיקחו רובה ויהרגו אותי", מה שפורש ע"י הפסיכיאטר המחוזי כ"איום" והיווה "עילה" לאשפוזו בכפייה, עילה אשר נתבררה בדיעבד כבלתי חוקית תוך שהשופטת רוטלוי מותחת ביקורת חריפה על הגורמים אשר אשפזו את העורר בכפייה ולפיה: "למרבה הצער, בתיק זה, שבו היו מעורבים מספר פסיכיאטרים, ממחוז תל אביב ומחוז המרכז, הופרה ברגל גסה כל זכות של המערער". גם בפרשה נוספת הוגדר צעיר כ"מסוכן לעצמו" וזאת מדוע? משום שקפץ מרכב נוסע. ומדוע קפץ מרכב נוסע? כי דודיו גררו אותו שלא כדין לרכב, במטרה לאשפזו בכפייה, התנהלות אשר נקבע בידי השופט טל כי אינה חוקית ומהווה עוולה של תקיפה. השופט טל הורה על שחרורו.
|
|
ברוח זו כתבה השופטת רוטלוי ב ע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129:
- השערות תסמרנה לנוכח קריאת החומר המצוי בתיק הרפואי של המערערת כיצד ייתכן, שהיום, במאה ה-21, לאחר חקיקת חוקי יסוד, ולאחר שלפני קרוב לעשר שנים תוקן החוק לטיפול בחולי נפש כדי למנוע אשפוזים כפויים שלא לצורך ושלא על-פי החוק, עדיין מתעלמות הרשויות השונות מהוראות החוק ומפסיקות בתי המשפט ועושות ככל העולה על דעתן לגבי אשפוזם הכפוי של אזרחים. במקרה הנוכחי, מבלי להיכנס לפרטים, הוגדרה המערערת כמי שמסכנת סיכון פיזי ומיידי את עצמה ואת הסובבים אותה מבלי שהדבר נומק כדבעי, אבל כאשר ברקע מופיע סיפור של מתן סטירה לבנה הבוגר. גם אם עובדה זו הייתה נכונה, קשה להאמין, שבשנת 2000 יהא זה בסיס לקבוע, כי אדם מסכן את זולתו סיכון פיזי מיידי וכי אהיה בכך כדי להצדיק את אשפוזו הכפוי.
|
|
"אם פסיכיאטר רוצה, אז מטאטא יורה"
|
|
|
ממצאים אלו אשר עולים כפורחים מניתוח עילות לאשפוז כפוי מתוך פסקי דין ישראלים, עולים בקנה אחד עם מחקרים אשר נערכו בארצות הברית ואשר מובאים בספרו של היועץ המשפטי של משרד הבריאות, ד"ר אסף טויב ( "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007 ), ולפיהם, האינסטנציה הרפואית רוצה לאשפז בכפייה, והעילה המשפטית (כדי לעמוד בדרישות החוק) אינה אלא עניין פורמלי שיש להסדיר, תוך התעלמות מהעובדה שראשית צריכה לקום מסוכנות, ובעקבותיה טיפול כפוי ולא להפך 1. בארצות הברית, כאשר בני משפחה חפצים לאשפז את קרובם - אשר הם סבורים כי הוא "חולה נפש הזקוק לטיפול", הם מחפשים ותרים אחר אותה עילה בחוק אשר להערכתם – תתקבל ביתר קלות בבית המשפט. כלומר – קודם מגיע הרצון לאשפז, ועילת האשפוז (מסוכנות עצמית או לסביבה) אינה אלא ה'תירוץ' אשר יצדיק את האשפוז, ואין לה קיום עצמאי (ראה בספרו של טויב, בעמ' 383 – 389). השופטים מצידם – 'מעגלים פינות' ולא מקפידים קלה כחמורה על הקריטריונים לאשפוז כפוי המעוגנים בחוק. לשיטתו של אפלבאום - "אנשים הזקוקים לטיפול נפשי מוגדרים בידי רופאים כ'מסוכנים' – בהיעדר הוכחה שהם אכן כאלו".
|
|
"המערכת תמצא כבר את הנימוק לאשפוז כפוי"
|
|
|
את השלכת תוצאות מחקרו של אפלבאום על מחקרו שלו מסכם טויב (בעמ' 388) במילים הבאות:
- בתחום האשפוז הכפוי האזרחי בארצות הברית, נטיית המשתתפים בהליך תהא להגמיש את הוראות החוק, כדי לאפשר אשפוז כפוי של חולי נפש כשמצבם הנפשי מצריך זאת גם כאשר העילות הנקובות בחוק אינן מתמלאות במלואן או בחלקן. אם נניח שהשחקנים העיקריים במערכת בריאות הנפש מרגישים צורך לפעול באופן דומה, קרי, לפי מודל "ההגיון הפשוט", נוכל להציע הסבר נוסף לשיעורים שנתקבלו בהקשרם של חולי נפש המוגדרים מסוכנים לסביבה והמאושפזים אשפוז כפוי, למרות שככל הנראה הם אינם עומדים בעילת המסוכנות האמורה. כפי שפורט בהרחבה בפרק השלישי לעיל, בישראל נהוג המודל הרפואי ולא המודל המשפטי. המשמעות הנגזרת מכך הינה, כי שיקול הדעת מסור לפסיכיאטר המחוזי, או לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית בנוגע למצבו הנפשי של המטופל. שיקול דעת זה נתון לביקורת שיפוטית רק במידה והחולה החליט לערער על החלטת האשפוז של הפסיכיאטר המחוזי או הוועדה הפסיכיאטרית לבית המשפט המחוזי. ניתן לגרוס כי מצב זה בו אין מחוייבת מעורבות של המערכת המשפטית יתכן ומעצים את השפעתו של מודל "ההגיון הפשוט". ניסיון להציג את האמור במילים אחרות יגרוס כי, במידה והמערכת הפסיכיאטרית בישראל מגיעה למסקנה, כי ניצב בפניה חולה נפש הזקוק לטיפול נפשי, היא כבר תמצא את הנימוק הפורמלי להצדיק את אשפוזו הכפוי וזאת מבלי שתהא נתונה, במרבית המקרים, לביקורת משפטית.
|
|
"מסוכנות" כדרך להצדיק אשפוז כפוי
|
|
|
מן המחקר שערכתי במסגרת הסמינר, ואשר תוצאותיו אוששו במחקרים דומים אשר נערכו בארצות הברית עולה, כי המערכת הפסיכיאטרית חפצה לאשפז בכפייה אנשים שהוגדרו כ'חולי נפש' מטעמיה הפרטרנליסטיים שלה, אולם בהתקיים דרישת החוק, אשר קובעת כי מסוכנות היא תנאי מקדמי לאשפוז, נתלים הגורמים המאשפזים באירועים של מה בכך, או לחלופין, מציינים באופן סתמי כי מתקיימת "מסוכנות", הכל כדי לשוות נופך חוקי לאשפוז הכפוי ולקיים מראית עין של קיום דרישות החוק.
תיוג אנשים אשר הוגדרו כ'חולי נפש' כמסוכנים מאפשר, אמנם, לשוות מראית עין של חוקיות להליך האשפוז הכפוי, אולם הוא משמר בתודעת הציבור דימוי הרסני וסטראוטיפי של "חולה נפש מסוכן", דימוי אשר נולד מטעמים פוליטיים (רצונה של המערכת הפסיכיאטרית לאשפז בכפייה מטעמים פטרנליסטים חרף דרישות החוק אשר אינן מאפשרות לאשפז בכפיה אלא בהתקיים מסוכנות), ואשר משחיר את דמותה של קבוצה שלמה.
|
|
בראיון אשר קיימתי עם שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס, סביונה רוטלוי, הצגתי בפניה את טענתי, ולפיה שלילת חירותם של אנשים אשר הוגדרו כ'חולי נפש' על סמך פרמטר כה עמום כגון מסוכנות, סותרת את עיקרון החוקיות. שאלתי אותה האם לשיטתה ראוי לקבוע בחוק כי ניתן יהא לאשפז בכפיה את מי שהוגדר כ'חולה נפש', רק אם ניתן יהא להצביע על עבירה בחוק. היא התנגדה לכך בנימוק שאם תוצב בחוק דרישה של עבירה פלילית כתנאי מקדמי לאשפוז כפוי, ילבישו על חולי הנפש עבירות, רק כדי להצדיק את אשפוזם הכפוי:
- אני לא מקבלת את הגישה אשר שמה בסירה אחת את העבריינים ואת חולי הנפש, כי רוב חולי הנפש הם לא עבריינים, וזו סטיגמטיזציה שלהם כעבריינים, עצם העובדה שאת מתנה את שני התנאים ביחד, בעיני זה לא נכון, חולי הנפש, אני חושבת שוודקא גישה כזו יכולה להוביל לפרשנות לא נכונה של מהן עבירות. אם ניטול את פסק הדין של השופט טל אשר אישר אשפוז כפוי של צעירה אשר הדפה את הדלת כאשר אימה פרצה לחדרה, תוך שהוא משתמש באירוע זה בכדי להגדירה כ"מסוכנת", ילבישו עליה תיק של 'תקיפה'. אם אדם מסכן את עצמו או את אחרים, את צריכה לבדוק את זה לאור העובדות שמוכחות בפניך, בצורה שאת מציעה זה יכול ליצור משהו מאד מלכותי, של יצירת עבירות, שכבר יצאנו מהם כדי להלביש את האשפוז על אותו אדם. אני חושבת שיש להפריד הפרדה טוטלית לבין טיפול בחולי נפש, שאפילו יכול להיות חלק מחוק זכויות החולה, אם לא רוצים שזה יהיה חוק נפרד, אבל בשום פנים ואופן לא לערב עם עביירנות, זה אפילו מקומם.
במילים אחרות, לטענת רוטלוי, אם תוצב בחוק דרישת סף לאשפוז כפוי, של ביצוע עבירה פלילית, "יולבשו על חולי נפש עבירת פליליות", ו"תוטל עליהם סטיגמה של עבריינים". אולם הליך זה אירע כאשר הוצבה בחוק דרישת סף של מסוכנות, כפרמטר בלעדיו אין לאשפוז כפוי: הגם שכוונת המחוקק הייתה להגן על חירותם של חולי נפש, התוצאה שנגרמה בפועל היא יחוס 'מסוכנות' לחולי נפש וטשטוש מושגי בין "חולי נפשי" לבין "מסוכנות".
|
|
מניפולציה צינית של סניגורים פליליים
|
|
|
לשיטת פוקו, בחיבורו 'סדר השיח' (1971), אמת אינה דבר מוחלט ובלתי תלוי, אלא היא בעצמה תוצר היסטורי, כפוי ושרירותי ביסודו: האמת והידע, לשיטתו, אינם אלא תוצר של יחסי כוח: ניתוח הולדת המיתוס בדבר מסוכנותם של מי שהוגדרו כ'חולי נפש', מגלה כי המיתוס נולד הודות לצרכים ארגוניים ומערכתיים של מערכת בריאות הנפש (הצורך להמשיך ולמלא את המוסדות הפסיכיאטרים בחולים מאושפזים, וזאת לאחר שהמחוקק הציב קריטריון נוקשה של "מסוכנות" כתנאי לאשפוז, או אז כולם הפכו ל"מסוכנים").
בנוסף, מיתוס מסוכנותם של חולי נפש נתרם גם מטענתם הצינית של סניגורים פליליים כי לקוחם, אשר מואשם בעבירה פלילית, אינו שפוי: זוהי טענה אדברסרית צינית לרוב, אשר נועדה למלט עבריינים ממלתעות ההליך הפלילי, אך כל פעם שהיא נטעת מחדש, היא מחזקת את הסטיגמה בדבר מסוכנותם של חולי נפש. לפי ספרו של טויב (בעמ' 315), אך ורק 28 איש בשנה בממוצע אושפזו באשפוז כפוי פלילי מכוח סעיף 15(ב) ל חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 לאחר שביצעו עבירה, משום שנמצא כי לא היו כשירים ובעלי מחשבה פלילית בעת ביצועה, וזאת מתוך 117 אלף איש בשנה אשר עומדים לדין בשל עבירות פליליות (לרבות תעבורה) בערכאות השונות. היות ואחוז ההרשעות במשפטים פליליים הוא מעל ל – 99%, למעשה – אך ורק 0.0002% מן העבריינים המורשעים בישראל נמצאו כמי שלא היו שפויים בעת ביצוע העבירה, מה שמלמד על המציאות, לעומת המיתוס המטופח בידי התקשורת בדבר "חולי נפש מסוכנים".
|
|
חרף המיתוס המטופח בידי התקשורת, בדבר "מסוכנותם" של מי שתויגו כ"חולי נפש", "מסוכנות" זו אינה אלא פרי של אינטרסים צרים – מערכתיים – במקרה של אשפוז כפוי אזרחי – בו המערכת הפסיכאטרית מודעת לכך שהחוק דורש "מסוכנות" לצורך הכשרתו החוקית של אשפוז כפוי, ו"מוצאת" "מסוכנות" זו מן היקב ומן הגורן, וציניים – במקרה של סניגורים פליליים אשר יעשו הכל בכדי לשחרר את לקוחם – הנאשם ברצח – מאימת הדין - לרבות הכרזה עליו כבלתי שפוי, והכתמת ציבור שלם – של אנשים אשר איתרע מזלם ואשר סובלים ממגבלה פסיכיאטרית – או תויגו בתיוג פסיכיאטרי – כ"מסוכנים", "פרועים", "בלתי צפויים" ו"אלימים". עם זאת, כפי שאמחיש בחלק הבא של הכתבה, לתקשורת ממש לא אכפת כיצד נולד המיתוס – היא 'חוגגת' עליו ומטפחת אותו, הכל בכדי להצהיב – ולהגדיש את הסאה, ליצור סנסציות זולות, לא משנה שכאשר היא רומסת את כבודה של אוכלוסיה שלמה – היא מתנהגת באופן השטריימריסטי ביותר שניתן להעלות על הדעת.
|
|
