פרופ' הלל ויס הכתיר את מאמרו באתר News1 מהיום (3.10.10) בכותרת "מדוע לא צודק ליברמן" - ובכך לא קלע ואפילו החטיא את המטרה. בעוד שליברמן מצוי בלב הקלחת של "שיחות השלום" המנוהלות על-ידי נציגים מממשלתו ונתמכות על-ידי שרים בכירים, עם ארגוני טרור, שכהסברו לא מעוניינים וגם לא יכולים לחתור לשלום, ויס מצוי במקום אחר - במרומי האולימפוס האקדמי - ומכאן ההבדלים באמירות ובהצהרות.
ליברמן צריך להציע חילופי אוכלוסין גם במצב בו הוא יודע כי הדבר בלתי אפשרי. יש טעם רב להצעה זו, לה אני מתנגד, ולו מהסיבה שעל-ידי הצעה נוקבת זו - שר החוץ ליברמן ממחיש לקיצוני השמאל ולתקשורת המשרתת אותם - שבעצם, ערביי ישראל מרוצים מקיומה, תפקודה, עוצמתה והצלחתה של ממשלתם ומדינתם, והיא מהווה עבורם את האלטרנטיבה הכי אטרקטיבית באזור.
לאמור, כל הביקורת שמטיפים ערביי ישראל נגד מדינת ישראל, כל ההסתה, כל התמיכה באויב - כל אלה חסרי עמוד שדרה, ומנוגדים לאינטרסים של ערביי ישראל עצמם... וליברמן ממחיש להם את זה בצורה הכי ברורה.
לכן, השפה של ליברמן אינה חופפת לשפה של ויס, והכותרת של מאמרו של ויס - אינה מוצדקת. גם אם ליברמן אינו צודק בעניין חילופי אוכלוסין, בשל היעדר דרך אופרטיבית לבצע את הרעיון - המסר המועבר באמצעות הצגת הדברים הוא ברור, חד, נוקב וכואב.
צודק ויס באומרו כי ליברמן קבע את מה שכולם יודעים - כאשר טען שלא ייכון שלום בין מדינת ישראל לבין כנופיות הטרור. אלא שאף על-פי כן, ומשום המיקום של ליברמן במרכז המו"מ ההזוי - מישהו היה מוכרח לומר את האמת הברורה הזו לכל אלה שחולמים על שלום, ודווקא העובדה שהתגובות נגד האמירות של ליברמן היו כה נזעמות - מצדיקה בדיעבד את ההצהרה של שר החוץ, שלא ייכון שלום.
גם בעניין המלחמה הנוספת, הצדק עם ויס, לפיו אכן תתקיים מלחמה בה מדינת ישראל תיאלץ להשתתף, ואי-אפשר למנעה, אך מדינאי - ובמיוחד שר חוץ - לא אמור לומר זאת.
ישנן סיבות רבות להימנעות מהכרזה על מלחמה, שוודאי שתתקיים - ולא רק התחשבות במדינות אחרות, אלא גם גורם ההפתעה, ויצירת מצב בו צדקתה של מדינת ישראל מול כנופיות הטרור תהיה ברורה עד כמה שהדבר ניתן, לאור תנאי הפתיחה הבלתי שוויוניים מבחינת יחסים בינלאומיים: ובעיקר - העמדות האנטישמיות של מדינות אירופה, כמו גם כהונתו של חוסיין כנשיא ארה"ב, וכן מבנה השלטון במדינות ערב (כולן), וקיומן של כנופיות טרור אשר הטרור הוא סם חיים ומוות עבורן.
יוצא כי אחד יותר חכם מצודק, ושני יותר צודק מחכם, ודווקא החוכמה במקרה זה אינה באקדמיה.
