הורים רבים חוששים מתגובת החברה הסובבת אותם ומה"מה יגידו עלינו".
אז למה אכפת לנו מה יגידו עלינו? ומה זה בעצם מלמד את הילד?
מאחר שחינוך הוא חיקוי יותר מאשר הקשבה, הרי ש"המה יגידו" מלמד את הילד בעיקר דבר חשוב אחד: "הכי חשוב איך אתה נראה בעיני החברה". שזה לעניינו של הילד - חבריו הפרטיים. בודאי שלא חבריו של ההורה המודאג.
לכן, מוטב שיחששו יותר מהשפעת החברה ולא מדעתה. כי החשש מדעת האחר מעוותת אמות מידה מוסריות וחינוכיות עבור הילד, והחשש מדעת החברה מגביר את השפעתה על נפש הילד.
כך נאמר על זה ב"חובת התלמידים", פ"ז: "הילד בקטנותו מתרגל למדוד את כל דבריו במנהגי ודעת הגדולים הסובבים אותו... עד שנשארה אצלו דעה זו אף כשיגדל ויזקין, להשגיח יותר על היופי בעיני האדם (האחר) מאשר על הטוב האמיתי".
השאיפה לפוטוגניות חברתית ומוסרית משבשת לעתים את הראייה הבהירה של האבחנה בין טוב ורע, בין הנכון למעוות. הראייה דרך עיני האחר משבשת את הבחינה המדוקדקת של מה הכי טוב בשביל הילד שלך. מה הכי טוב בשבילך.
בדרך החינוך לילד חשוב מאוד שנדע ללמדו על עצמו. על יכולותיו. להגדיל את ההערכה העצמית שלו בעיניו. ילד עם דימוי עצמי גבוה, עם הערכה לעצמו, ידע לברור תמיד את המוץ מן התבן. ידע להפעיל שיקול דעת במעשיו ובהחלטותיו.
אם הילד נוהג בדרך הלא מקובלת על ההורה, מוטב להעמידו מול התנהגותו השגוייה בעינינו ולהסביר לו שזהו מעשה רע ושיהיה עליו להתמודד עם תוצאות מעשיו, במקום לצעוק: "תראה איזה בושות אתה עושה לי! איך אוכל להסתכל בעיני חבריי, שכניי, המשפחה...?" וכו'"
חינוך הבנוי על תדמית חיצונית בלבד, המבקש קבלה חברתית לכל דבר, עלול לגרום לילד לחיפוש אישור חברתי אצל חבריו שלו.
והרי ידוע שלא תמיד מה שטוב, "מגניב" "מדליק", גדול", בעיני חבריו הקרובים הוא גם מה שטוב להוריו. לתדמית שלהם...
קל יותר לחנך ילד לדרך הישרה והטובה על-ידי חיזוק הדימוי העצמי שלו.
חיזוק הדימוי העצמי של הילד יעשה על-ידי אהבה וקבלה ללא גבול. וזה בחינם. לכל הורה יש טנא מלא מזה. ילד שאהוב על הוריו ללא תנאים, עם הצבת הגבול המדויק בין טוב ורע, יקל עליו להתמוד עם פיתויי החוץ.
ילד שמודע ליכולותיו והוא חש בטוח בעולם מול החום והאהבה המקיפים אותו מבית, יחוש בעולם כבשלו, יגדל שמח וקשיי החיים ומהמורותיו לא יוכלו לו.
