לא הייתי מאמין שדקה אחת של טיפשות צעקנית המוקרנת בטלוויזיה מסוגלת להחזיר אותי, ברוורס מטורף, עשרים שנה אחורה, ולהעיר בי זיכרונות שהצלחתי להרדים. אך כך קרה.
ברצף תמונות שמתרצד על המסך פעם אחר פעם, מצהריים עד ליל, קופץ איש ממושקף על מכסה המנוע של איזו וולבו ותיקה. הוא רוקד עליה בכל כובד משקלו בעודו צועק משהו לנהגת, ומן הצד מעודד אותו גבר אחר.
קטע מביך זה אמור לשעשע, אך אצלי חולל את ההפך: הוא הזכיר לי את גדודי הנוהרים אל אתרי הבילוי הליליים של כיכר אתרים, שבדרכם לאיזה טינגל-טאנגל (או בחזרה משם) היו קופצים על מכסי המנועים של הלנצ'יות החונות שלי ועל גגותיהן.
נסו לתאר לעצמכם מה הרגשתי כאשר בוקר אחר בוקר קמתי למחזה המפחיד: במקום לראות את מכוניותיי, שלגביי היו הפסלים היפים ביותר עלֵי אדמת היהודים, מצפות לי רחוצות ובוהקות כפי שהשארתי אותן בערב, עת הייתי מסובב אליהן את ראשי עוד ממדרגות הבית ומחייך בשמחה שהן שייכות לי - מצאתי אותן מדי בוקר פצועות, מושפלות, בלי אוויר בגלגלים הקרועים.
לא הבנתי כיצד מסוגל אדם כלשהו למחוץ בנעליים כבדות את מכסה המנוע האריסטוקרטי היחידי במינו של לנצ'יה פולביה זאגאטו ספורט, מכסה אלומיניום יקר-המציאות, שכן היה בין הספורים שנפתח הצידה, ולא כמו בלנצ'יות זאגאטות הרגילות.
והנה אני רואה שוב את מכסה זה מעוקם, ואת דלת הנהג האדומה (אף היא עשוית אלומיניום, חומר קשה לתיקון, אם לא בלתי אפשרי) חבוטה אף היא מבעיטות, עד שנפתחה ואפשרה לבליינים לחתוך את הריפודים ולגנוב את הרדיו, שבתוכו הייתה קסטה: מילים ראשונות של בני.
