מה מייצג רבין?

בשלהי המאה הקודמת פרסם חוקר בשם בארי שוורץ ספר המצביע על שינוי מקיר לקיר בין מה שייצג בתקופת כהונתו לבין מה שמצייג כיום הנשיא האמריקני ה-16, אברהם לינקולן, בעיני עמו. בחרתי לתאר בקצרה תהליך של האדרת מנהיג, איש ציבור וראש מדינה זה, שהתרחש בקרב הציבור האמריקני. המקרה אמיתי ומחייב אזכור, במיוחד לאור התחושות שלנו כיום כלפי דעיכת זכרו ומורשתו של יצחק רבין. לינקולן לא היה נשיא פופולרי במיוחד. ההיסטוריה מתעדת כיצד דעכו סיכוייו להיבחר בשנית לנשיאות, סמוך להירצחו. אף על-פי שהרצח זיעזע אומה שלמה, הרצח לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו של לינקולן לבין מתנגדיו. מתנגדיו של לינקולן היו אזרחי צפון אמריקה שנטרו לו איבה משום שנקט סלחנות יתר כלפי אזרחי הדרום סביב מלחמת האזרחים. יתר על כן, המחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמה, אך גם בקרב הרפובליקנים נמצאו בודדים בלבד שתמכו באופן ניהול המלחמה על-ידי לינקולן. למרות שבעיני הרפובליקנים לינקולן סימל דמות פטריוטית לאומית, הם בהחלט היו שותפים לדעה שהוא לא ייזכר בהיסטוריה של האמריקנים כמצביא דגול לאור התנהלותו במלחמה. התייחסות העם האמריקני לזכרו של לינקולן, במשך תקופה ממושכת מאז הרצח (14.4.1865) עד לתחילת המאה ה-20, הייתה בשפל ובכל זאת השתנתה מאז מהקצה אל הקצה. איך זה קרה? מה שעודד את תחילת השינוי הוא תהליך ציבורי של התבוננות פנימה. מודעות ותובנות של אומה שלמה באשר לאידיאלים שלה, ערכיה ועקרונותיה. התודעה הלאומית היא אלמנט מרכזי בתרחיש של הפיכת מנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית נטתה יותר לכיוונים המאפשרים להכיר בלינקולן כמי שמגלם את עיקריה, כך התגברה חשיבותו כאייקון לאומי. תוך חמש שנים מאז ש"התגלה" מחדש, הפך לינקולן לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית. חשוב להבין שמדובר בדימויים ולא בקביעת עובדות או בחיטוט בנבכי העבר. הצורך לבטא ערכים נשגבים בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה האמריקנית הכתיב את הדימוי החדש של לינקולן ומורשתו. עקב תפיסה עצמית וערכים מוסכמים שאיתם מזדהה העם האמריקני מאז תחילת המאה ה-20 זכה לינקולן להאדרה כמנהיג המסמל אידיאל נשגב של האומה האמריקנית. כיום, וושינגטון ולינקולן כאחד מככבים בפנתיאון של הנשיאים הדגולים. חגיגות המאה להולדתו של לינקולן העלו על נס את המנהיג הנשגב לא משום שנחשפו הישגים וגילויים חדשים המצדיקים זאת. בתחילת המאה ה-20 הגיע לפרקו דור בעל תודעה חזקה מאוד שהחברה האמריקנית היא חברה דמוקרטית בעלת חוסן ניכר. כך שהזמן היה בשל לשינויים ודמותו של לינקולן כיכבה משום שנבנתה בהתאם לאידיאלים עכשוויים. במלחמת העולם הראשונה, אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי ב-1917 והתקשורת לא חדלה לאזכר את המנהיג הדגול, לינקולן, כדי לעודד את העם. המדיה נחלצה לניעור האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות המאדירים את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה התרבו ככל שציבור נרחב בקרב האומה האמריקנית נזקק למודל היסטורי שכזה. האיזכורים הבליטו באופן סלקטיבי רק תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי להבליט. ואילו את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם. כלומר, השינוי בדימוי המיוחס ללינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו. טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכן הלאה היו גם היו. אך העובדות מראות שכל אלו הפכו לעניין שבשגרה. חיפוש אחר עובדות או ממצאים חדשים כדי להעלותם כל פעם מחדש בעצרות זיכרון אינם אלא המשך של אותם הרגלי הנצחה. עובדה, לינקולן נותר במשך תקופה ארוכה בירכתי הזיכרון הקולקטיבי. יצחק רבין נורה למוות בעצרת למען השלום, ב-4 בנובמבר 1995. רצח יצחק רבין התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו ערך אנושי אידיאלי בעל משמעות ורלוונטי במיוחד לחברה הישראלית. יחד עם זאת, שוררת כיום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. ההמונים ממעטים להגיע לעצרות זיכרון, וקיימת נטייה למקם את העצרות באולמות קטנים יחסית למה שהיה נהוג בעבר (עיריית מודיעין, לדוגמה). כשם שלינקולן נתפס לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם, כך לגבי יצחק רבין. הרצח זעזע ולכן יום הזיכרון לרצח רבין הפך לאירוע מלכד. אך רבין עצמו לא נתפס עד היום כמנהיג שאיחד את העם. אדרבה, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר, ובא לידי ביטוי קודם כל באלימות מילולית חסרת-תקדים ואחר-כך ברצח. היה לנו מנהיג, בן-גוריון, שנתפס עד היום כדמות מכוננת, כמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן-גוריון מצוטט כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" כפי שהם מכונים על-ידי מחנה ה"ציונים", ומורשתו של בן-גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר. "לא לעולם חוסן" – שינויים פנים-מערכתיים, זויות ראייה, עמדות, דעות, הבנות, כל אלה ועוד מקבלים משקל באימוץ דמויות היסטוריות ספציפיות ופועלן כאות וכסמל לאומיים בנקודת זמן ספציפית. על אלמנטים ערכיים שכאלו אין שליטה בדרך-כלל. מאמצים שנעשים מ"למעלה למטה" עשויים לאכזב אם אין מיתאם בינם לבין הלכי הרוח של הציבור. אין להם תפקיד מרכזי בשאלה האם זכרו של רבין ומורשתו יעלו עובש ויירקבו תחת אבק ההיסטוריה אם לאו.