מהי הסבירות שאותם שישה מספרים בדיוק, יעלו בהגרלת הלוטו פעמיים באותו חודש? אילו נשאלנו לפני שבוע באשר למידת הסתברותה של אפשרות זו, היינו משיבים, כי הסיכוי הזה דמיוני לחלוטין. אבל זה קרה – לא יאומן! - כאן ועכשיו בתוך פחות מחודש ימים. הבלתי אפשרי היה לשעה קלה לאפשרי בהחלט, אף שתורת הסטטיסטיקה, כך מסביר הסטטיסטיקאי פרופ' צבי גילולה מהאוניברסיטה העברית, יודעת לקבוע שמצב כזה עשוי להתרחש רק פעם ב-5,000 שנה, או אם תרצו אחת ל-2.3 מיליון בריבוע. השבוע למדנו, שגם הזיווג הבלתי אפשרי הזה – פעמיים אותם מספרים זוכים תוך פחות מחודש - הוא בהחלט אפשרי.
יש, מסתבר, מקרים שבהם המציאות מכה שוק על ירך אפילו את הסטטיסטיקה, הבלתי מנוצחת לכאורה. זה קורה לפעמים בדברים הקטנים, ולעיתים יותר נדירות בדברים הגדולים באמת. למשל הישרדותו של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, כנגד כל הסיכויים. לאחר גלויות ופרעות, גירושים ואינקוויזיציות, פוגרומים ושואה, הפנה העם עורף לסטטיסטיקות, התעשת וחזר לציון כדי לבנות בה את מדינתו האחת והיחידה עלי אדמות – מדינת העם היהודי. הסטטיסטיקה בתחום זה פשוט אינה עובדת.
קו פרשת המים
למרבה ההפתעה, בדיוק כפי שאירע בנושא זכייתם של אותם מספרים בלוטו תוך פחות מחודש, גם בנושא זה צצו בו-זמנית שתי סוגיות נפרדות, עם מכנה משותף אחד: ההכרה ביהדותה של המדינה. האחת היא התביעה הישראלית להכרת הפלשתינים בהיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי; והשנייה - יוזמת חוק האזרחות, שמקדמת הממשלה בתחום מדיניות ההגירה, ולפיה יחויב כל אדם המבקש להתאזרח בישראל, להישבע אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אף שמדובר בשתי יוזמות לכאורה נפרדות, אשר פונות לקהלים שונים, צצו שתיהן בו-זמנית, בניגוד להסתברות הסטטיסטית. הדרישה מן הערבים הקרויים פלשתינים להכיר בלגיטימיות של הקיום היהודי בארץ ישראל, אמורה להגדיר מחדש את יחסיה של מדינת ישראל עם שכנותיה, ולייצר בסיס מוצק שעליו יושתתו עקרונות כמו סוף הסכסוך וסיום כל התביעות הערביות-פלשתיניות ממדינת ישראל.
ואילו הדרישה לשדרג את חוק האזרחות, היא בכלל מסוג הדברים של 'איך לא חשבנו על זה קודם?'. הרי כל מדינה נורמלית, דורשת ממתאזרחים חדשים לעמוד בתנאי סף מסוימים, לרבות הצהרת אמונים למדינה ולמוסדותיה, לאופייה ולשאיפותיה. האם רק לנו, רבותיי מן השמאל ומן הימין המסתייגים מיוזמה זו, אסור לנהוג כמתוקנות שבמדינות? וגם אם נכונה טענתכם, שההצהרה ממילא לא תועיל – לא עדיף שעצם קיומה ירחף מעל לראשיהם של כל אותם צבועים, המתכוונים לגנוב אזרחות ישראלית, כמעשה זמרי, ולבקש שכר כפנחס?
כאמור, מדובר בשתי יוזמות נפרדות. לא הרי זה כהרי זה. ואף על-פי כן, העיתוי כולל אותם בחבילה אחת. נגדה קמים 'מהרסים ומחריבים' מתוכנו, ואילו לצידה מתייצבים כל אלה שמציבים את יהדותה של המדינה בראש שמחתם. כך הולך ונוצר שוב קו פרשת מים, בין שתי הקבוצות המרכזיות בחברה הישראלית – היהודים והישראלים. בין אלה ששומרים על זיקה, ברמה זו או אחרת, למורשת, רואים ביהדותם נכס ומגדירים עצמם יהודים לפני היותם ישראלים; לבין ישראלים נטולי שורשים, רחפנים, שיהדות בעיניהם היא עוֹל בלתי נסבל, נטל מעיק, שיש להשליכו ולכלותו מעל פני האדמה. (אגב, זכות היוצרים לאבחנה בין יהודים לישראלים שמורה ל
שמעון פרס, שקבע לאחר שנוצח בבחירות 1996 על-ידי
בנימין נתניהו, כי "היהודים ניצחו את הישראלים"...)
"ריח של חוקי הגזע של נירנברג", הסית העיתון הפוסט ציוני '
ידיעות אחרונות' (8.10.10) את קוראיו. "פשיזם", "מדרון חלקלק", "איך נחיה במדינה כזו", צווחו חכמולוגים אחרים, ואיימו לרדת למדינה אחרת, מבלי שנתנו דעתם לכך, שהם מאוד-מאוד יתקשו למצוא מדינה אחרת שאינה מתנה את האזרחות בה בעמידה בדרישות מסוימות. ואדרבה, אם בכל זאת ימצאו – אז, עם כל הכבוד, אף אחד לא עוצר בעדם.
המשפט והרֶשע
הסטטיסטיקה אינה מסוגלת להסביר צירופים בלתי צפויים, ולמרות זאת הם מתרחשים. שום יד אנושית לא כיוונה את התנקזות שתי פרשיות אלה, בעלות מכנה משותף זה – יהדותה של מדינת היהודים – לאותו פרק זמן. אבל זה בדיוק מה שקרה וזה בדיוק מה שמציב משני צידי המתרס יהודים וישראלים.
וכך גם באשר להיצמדותם בו-זמנית של שני אירועים משפטיים שונים, שאין שום קשר ביניהם, זולת העובדה שהם מאמתים את פסיקתו של קוהלת הזקן: "מקום המשפט שמה הרשע".
מדובר בשתי עוולות משפטיות הזועקות לשמים: המשפט האחד התקיים בישראל לפני 13 שנה והשני לפני 26 שנה בארה"ב. אנו מתכוונים כמובן למשפטה של מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי-מניעת פשע, ונדונה לתשעה חודשי מאסר (שמהם סירבו רשויות אי-הצדק לנכות את השליש שהגיע לה בשל התנהגות טובה, ולבסוף קוצר המאסר בגין חנינה נשיאותית), ולמשפטו של יונתן
פולארד שהורשע בריגול למען מדינה זרה, ישראל, שהיא במקרה גם ידידתה האמיצה של ארה"ב, ונדון למאסר עולם (ששלטונות אי-הצדק האמריקניים מפרשים אותו כמאסר עד ליום מותו ח"ו).
לשני המקרים, השונים והמרוחקים זה מזה, מכנה משותף זהה: עוול משווע שנגרם לנאשמים, בשל מניע בלתי משפטי בעליל – נקמנות. מרגלית הר-שפי הפכה שעיר לעזאזל שנשא על גבו את רדיפת מחנה הימין בעקבות רצח רבין, ויונתן פולארד הפך שק חבטות שניקז אליו את כל רגשי האיבה האנטי ישראלים ששררו באותו עידן בחוגים ידועים במסדרונות הממשל.
בשני המקרים התברר כי רשויות המשפט גרמו לנידונים עוול נורא, בלתי צודק בעליל. בפרשת הר-שפי אישרו שני ראשי שב"כ, כי הר-שפי לא באמת יכולה הייתה לדעת שעמיר מתכוון לרצוח את ראש הממשלה רבין. מה גם שהסעיף שבו הואשמה הר-שפי, אי-מניעת פשע, הוא בעייתי מלכתחילה, כפי שהודה בית המשפט המחוזי בנצרת, בסעיף זהה לחלוטין במשפטה של אזרחית ישראלית ושמה יסרה בכרי, תושבת כפר בגליל, שנסעה באוטובוס באוגוסט 2002 והוזהרה על-ידי מחבל-מתאבד, שהבחין כי היא ערבייה, לרדת מהאוטובוס: "משהו לא טוב עומד לקרות בו". בכרי ירדה מבלי שטרחה להזהיר מפני האסון המתרגש, שעלה בחייהם של תשעה ובפציעתם של ארבעים. "הנאשמת לא הייתה יכולה לדעת אלו מחשבות התרוצצו במוחו של אותו אדם ואיזה מזימות רקח בלבו", פסק בית המשפט. והר-שפי, כבודכם, כן יכולה הייתה לדעת?
עוול משפטי חמור יותר, מבחינת חומרת המחיר, נעשה לפולארד. מעולם לא אירע שבית משפט אמריקני ישלח למאסר העולה על עשר שנים בגין ריגול לטובת מדינה ידידותית, מה גם שפולארד נגרר למעשי הריגול שבהם הודה – על-פי סיכום עם התביעה האמריקנית שלא עמדה בדיבורה – לאחר שנוכח שארה"ב מעלימה מישראל פרטי מידע אסטרטגיים, אותם התחייבה לספק לישראל, מכוח הסכם לחילופי מידע מודיעיני. עכשיו התברר מפי מי שהיו בכירים אמריקנים לפני רבע מאה, כי בית המשפט בכלל נשען על עדות שקר גמורה של שר ההגנה האמריקני ויינברגר, שכיזב בעדותו וטען כי פולארד אחראי ללכידתם ולמותם של עשרות סוכנים אמריקנים בברית המועצות. טול ממשפטו של פולארד את המעורבות הבלתי חוקית של הצורר ויינברגר, ופולארד כבר מזמן אמור היה להיות בחוץ. אבל האמריקנים עודם מתעקשים, משום מה, להחזיק בפולארד למרות העוול המשווע, ולהוסיף ולייצר בכלא בוטנר שבצפון קרוליינה עוולה יומיומית נוראה ומתמשכת.
מה הקשר בין סוגיית ההכרה ביהדותה של המדינה לסוגיות הר-שפי ופולארד, ומה בין אלה לסיכוי שאותם מספרים יזכו בלוטו פעמיים באותו חודש?
חומר למחשבה, ולא רק לסטטיסטיקאים.
