חמש-עשרה השנים שחלפו מאותו ערב מר ונמהר, שבו נרצח
יצחק רבין, הספיקו להקהות את זכרו בקרב רבים מבני הנוער. נותר אצלם חור אפל של "בלק-אאוט", שהדחיק מהם את מעשה הזוועה המפלצתי. יש ביניהם ש"פשוט" שכחו מתי נרצח ולמה, ומה, בעצם, עשו באותו ערב; אחרים רק כמהים לשכוח, ומתייחסים אל יום הזיכרון כאל עוד "מטרד" בלוח השנה, בדיוק כמו ליל תשעה באב, שבעיניהם הוא ערב הזוי, בלי בתי-קולנוע וללא מסעדות.
ויש גם בני נוער שפשוט מתמרדים ב"מוסכמות". יום זיכרון? על מה ולמה, ובמה, בעצם, זכה רבין שיהיה ראוי לו? וגרוע מכך הוא שרבין היה, בעצם, בוגד, ושאת זכרו צריך למחוק מהר מאוד מעל פני האדמה או להפכו ליום של משתה ושמחה.
את אלה ואת אלה מזין לא רק הימין הקיצוני, אלא אפילו המרכז המתון, שממנו נשמעים באחרונה קולות מבחילים הקוראים לבטל את טקסי הזיכרון לראש הממשלה שנרצח ולהסיר מן הקיר את תמונותיו, משום שבסך-הכל הן רק מדכאות ומקלקלות את מצב הרוח הכללי.
ויש גם בני נוער הזויים, שאימצו לעצמם דמיון מודרך: לא-רצח - אלא-קונספירציה. גירסתם: לא הירי של יגאל עמיר הוא שהרג את רבין, אלא קליע של השב"כ, שכבר היה מוכן מראש.
ויש גם בני נוער, חסרי לב ומצפון, שמצאו את הדרך לחלל את קברו של רבין בירושלים ואת הפסל לזכרו בכיכר שעל שמו בתל אביב. היחידי שעוד נותר שומר על הגחלת ועל יום הזיכרון הוא "נוער הנרות" של אז והיום רק אפיזודה חולפת, אם לא מובלעת קטנה בים גדול ואכזר שמסביב.
אז במקום "לזכור ולא לשכוח", דוגלים היום בני נוער לא מעטים בהיפוכו הגמור של הציווי, כשסיסמתם הבלתי-כתובה היא "לשכוח ולא לזכור"! מה שברור הוא שבקצב המבהיל והמבחיל הזה יימחה כליל, בעוד פחות מעשור, זכרו של רבין מעל פני האדמה.
