השבוע פרסמה סוכנות הידיעות האירנית "אלעאלם" כי שנשיא אירן, מחמוד
אחמדינג'אד, שלח הזמנה רשמית לעבדאללה השני,
מלך ירדן, לבקר בטהרן. את ההזמנה הביא למלך באופן אישי ראש לשכת נשיא אירן, רחים משאאי, ובית המלוכה הירדני הודיע כי איגרת ההזמנה של נשיא אירן דנה גם בשיפור היחסים בין שתי המדינות האחיות ובמספר עניינים אזוריים ובינלאומיים וכי חשוב מאוד לנקוט צעדים מעשיים לשיפור היחסים בין ירדן ובין אירן, ולקדם את האינטרסים של כלל האומה האיסלאמית באמצעות הגברת היציבות והביטחון במזרח התיכון. המלך אישר את כוונתו להיענות להזמנתו של נשיא אירן ולקיים איתו מפגש פסגה בעמאן או בטהרן.
מובן כי שתי המדינות כבר הגיעו להבנה בדבר קיום המפגש, מקום עריכתו, תוכן הדיונים בו ומהות המשלחות שתלווינה את האורח (כלכלית, פוליטית, ביטחונית וכולי). ראש לשכתו של נשיא אירן לא בא לירדן במקרה כי עבר בסביבה, וביקורו תואם מראש ופרטיו תוכננו באופן מדוקדק.
על-פי לשון ההודעה הרשמית, מזכירים הצדדים את שיפור היחסים ביניהם, בעיקר בגלל עכירותם של היחסים בין אירן ובין ירדן בעבר בעקבות דבריו של המלך עבדאללה לפני מספר שנים בקשר לחיזבאללה ולמלחמת לבנון השנייה, כי השיעים בכל מקום נאמנים לאירן יותר משהם נאמנים למדינות שבהן הם נמצאים. יש להניח כי הכרזה זו הרגיזה מאוד הן את חיזבאללה והן את אירן, בדיוק כפי שאנו היינו מתרגזים אם נשיא מדינה כלשהי היה מכריז כי היהודים בכל מדינות העולם נאמנים לישראל יותר מאשר למדינות מגוריהם. סביר להניח כי הדיבורים על שיפור היחסים, היו כרוכים בהתנצלותו של המלך על דבריו ובמתן הסבר בנוסח "דברי הוצאו מהקשרם", "המתרגם לא הבין" או "לא כך אמרתי".
ברור כי העניינים האזוריים האמורים בהודעותיהם של אחמדינג'אד ושל המלך עבדאללה הם ישראל והפרויקט הגרעיני שלה, המחלוקת בין אש"ף ובין חמאס, חיזבאללה ועתיד לבנון, עירק והמצב הפנימי בה, ותחושת האיום האופפת כיום חלקים גדולים של העולם הערבי בכלל ושל מדינות המפרץ הפרסי בפרט, כתוצאה מהתקדמות האירנים בפרויקט הגרעיני. אין ספק כי הדברים נגעו גם לאפשרות שישראל תתקוף את אתרי הגרעין באירן. אירן חוששת מאוד מתקיפה אווירית ישראלית, ומעוניינת למנוע שימוש חופשי של מטוסי ההפצצה של ישראל במרחב האווירי הירדני בדרכם לאירן. טורקיה גם היא הוזכרה בעבר כמדינה אשר משטחה תוכל ישראל להגיע לכל מקום באירן, אלא שהידרדרות היחסים בין ישראל ובין טורקיה בשנתיים האחרונות חיסלה את "האופציה הטורקית". עתה מעוניינת אירן לחסל גם את "האופציה הירדנית", וזוהי אחת המטרות העיקריות להזמנה האירנית.
"אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם"
אלא שאין זה הכל. העולם הערבי מחולק כיום לשתי קבוצות של מדינות - האחת מסתמכת על אמריקה והאחרת על אירן - העוינות זו את זו וחולקות זו על זו בעניינים הקשורים לעתיד המזה"ת. בגוש הפרו-מערבי המכונה "המדינות המתונות" כלולות את ירדן, סעודיה, מצרים, ישראל, הרשות הפלשתינית, מדינות המפרץ ומדינות צפון אפריקה, ואילו הגוש התומך באירן מורכב מלבנון וחיזבאללה, סוריה, טורקיה וחמאסטן שבעזה, ויש לו תוספות בינלאומית בדמותן של
קוריאה הצפונית, ונצואלה וברזיל. אירן מנסה כל הזמן להעביר מדינות מן הקואליציה הפרו-אמריקנית לקבוצה הפרו-אירנית, והיא כבר הצליחה לערער את הנחרצות האנטי-אירנית של כווית ושל קטר - שתי מדינות מפתח במפרץ. כעת מרכזת אירן את מאמציה להוצאת ירדן מקבוצת המדינות התומכות בארה"ב ולהעברתה, עד כמה שהדבר ניתן, למחנה הפרו-אירני. תמורת זאת מוכנה אירן לסלוח למלך על דבריו נגד השיעים, ולו רק מכיוון שהיו נכונים.
אך השאלה היא מהו האינטרס הירדני בחימום היחסים עם אירן. אין מנוס מן המסקנה שהמלך עבדאללה חש כי החיבור בינו ובין ארה"ב פועל לרעתו, שכן אירן הולכת ומתחזקת ואילו האהדה לארה"ב הולכת ונחלשת. בעוד שאירן מתקדמת בצעדים מהירים לעבר השגת נשק גרעיני, ארה"ב של אובמה נכשלת שוב ושוב אפילו בניסיונותיה להידבר עם אירן, שלא לדבר על כישלון מאמציה לעצור את ההתגרענות האירנית. בהקשר זה, די אם נזכיר כי הנשיא הקודם, ג'ורג' וו. בוש, היה מדבר תכופות על "ידידינו ובעלי בריתנו" ועל מחויבותה של ארה"ב כלפיהם, ואילו אובמה מעולם לא ציין את "ידידינו ובעלי בריתנו" ואת הקשר שלו עמהם. עולמו של בוש היה מחולק לשני מחנות ברורים: מחנה "הטובים" אשר עם ארה"ב ושלהם היא מחוייבת לסייע, ובמחנה המתנגדים לה, "הרעים", שנגדו היא חופשייה לפעול. בעולמו של אובמה כל המדינות דומות - כולל מדינות סוררות כמו אירן וקוריאה הצפונית - ועם כולם על ארה"ב לדבר, בניסיון לשכנען להיעתר לתחנוני העולם.
כאשר עבדאללה מלך ירדן מביט מזרחה, הוא רואה על גבולו את עירק ההולכת ונאספת תחת כנפי ההגמוניה האירנית; מצפון לו שוכנות סוריה המייצגת את אירן כבר 30 שנה ולבנון ההופכת למדינת חיזבאללה בשליטת האירנים. מדרום לארצו נמצאת סעודיה המודאגת מאוד מהאירנים וממערב לו - ישראל שגם היא מודאגת מאוד מן האירנים והקשר שלה עם הבית הלבן נתון בקשיים לא מעטים. עבדאללה חושש מאוד מהשפעה אירנית שתחדור לממלכתו מעירק, מסוריה, ובאמצעות התקשורת - גם מלבנון, והוא מסיק את המסקנה היחידה: אירן היא הסוס המנצח, בעוד שארה"ב היא הסוס המפסיד. לכן החליט לאותת לעולם כי האופציות שלו פתוחות וכי אין הוא מונח בכיסו של איש. אך הוא מהמר על אירן ברוח האמרה האנגלית: "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם".
השאלה החשובה היא מה יקרה לקואליציה הפרו-אמריקנית אם ירדן אכן תפרוש ממנה, זאת כאשר בשנה הבאה תיערכנה במצרים בחירות לנשיאות וקיימת האפשרות שיתערער בה השקט החברתי והפוליטי. מדינות המפרץ מפוחדות יותר ויותר מאירן המתגרענת ונשמעים בהן קולות הקוראים לעבור, בהסכמה, למחנה האירני לפני שהן תוכנסנה אליו בעל כורחן. ארה"ב שוקעת יותר ויותר בביצה האפגאנית ובמשבר הכלכלי, טורקיה מאמצת קו יותר איסלאמי מבעבר ואירופה המתאסלמת מאבדת את עצמה לדעת.
כשירדן מצטרפת כחברה לברית האירנית, הופכת שליטתה של ישראל על בקעת הירדן לחיונית עוד יותר לביטחונה. כל דיבור על הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון שתכלול ויתור על בקעת הירדן, מחליש את עמדת המיקוח של ישראל מול עולם ההולך ונכנע לתכתיביה של מדינת הטרור האירנית. על האינסטינקטים של עבדאללה להיות הפעמון שאולי יעיר את המערב מרבצו.
