X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
מעטים הם השמאלנים המסכימים לרעיון ביטול הגבולות וביטול המדינה שחוזים עבורנו מנהיגי השמאל; ישנו נתק ברור בין חזון מנהיגי השמאל, לבין הציבור השמאלני ברובו כיצד הפך השמאל הישראלי לאופוזיציה למדינה היהודית, ומדוע מתנגדים ראשי השמאל לרעיון 'שתי מדינות לשני עמים'
▪  ▪  ▪
[צילום: פלאש 90]

קצת בעייתי לכתוב דברים נחרצים בנושאים רגישים. אני חש זאת כבר כמה שנים, בנסותי להעלות לדיון עובדה קשה ופשוטה אחת: רעיון 'שתי מדינות לשני עמים' איננו אלא כסות. השמאל כולו מקדם סדר יום אחר לגמרי, אשר נוסח באוסלו ובנספחיו, ומאז שנות החמישים מבצבץ בספרי ובמאמרי פוליטיקאים מן השמאל הישראלי תדיר. סדר יום זה מוסתר תחת שיח 'שתי מדינות לשני עמים', אבל השמאל דהיום לא מאמין בהבחנה שבין העמים, הוא לא מאמין בזכויות לאומיות המוענקות לכל עם כתוצאה מהבחנה זו, והוא לא רואה חשיבות בהמשך קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודית. אמת זו, מחייבת בירור עמוק. אם כן, מה היא המדיניות האמיתית של השמאל הישראלי, והאם יש עוד 'שמאל ציוני' בארץ?
ייאמר כאן, שאילו האג'נדה האמיתית של מחנה השמאל בישראל הייתה חלוקת הארץ בין שני עמים, היהודי והערבי, לא הייתי מעלה על דעתי לשאול את השאלה השנייה: האם יש עוד 'שמאל ציוני'? שאלת הציונות צריכה להישען על המכנה המשותף הבסיסי של כל הזרמים בציונות. בהיות הציונות תנועה לאומית, השאלה המתחייבת היא: מה יחסו של השמאל ללאומיות היהודית ולזכויות הלאומיות של העם היהודי, כולל הזכות למדינת לאום יהודית? שלילת היסוד הלאומי פירושה: שלילת הציונות ושלילת זכותה של מדינת ישראל כמדינת לאום להמשיך ולהתקיים. זו, לדעתי, העמדה המרכזית המאפיינת את הזרמים השמאליים המתונים בישראל, ואין ביניהם אלא הבדלי גוונים שוליים.

פוסט לאומיות - פוסט ציונות - פוסט מדינה

משמעותה של אידיאולוגיה אנטי לאומית רדיקאלית, דוגמת זו המופצת על-ידי 'הקרן לישראל חדשה' בתמיכת מחנה השמאל הישראלי, פירושה שלילת כל זכות לאומית מהעם היהודי, ובראש ובראשונה הזכות למדינת לאום, תחת הניסיון להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. אין ספק שעניין שלילת הציונות, כתוצאה של שלילת המרכיב הלאומי, הופך לבעיה קטנה ביחס לאיום שמציב המחנה הפוסט לאומי על העם והמדינה. לעניות דעתי, ניתן לומר כי המחנה הפוסט לאומי שם עצמו כאופוזיציה לזהות הלאומית היהודית וכאיום על כל זכויות הלאום היהודי בארצו ההיסטורית.
בעניין זה מעניינים ומחכימים דבריה של מי שהייתה שגרירת ארה"ב באו"ם, הד"ר ג'ין קירקפטריק: "באחד מביקורי האחרונים בישראל סעדתי ארוחת ערב עם קבוצה, שמרבית אנשיה השתייכו לשמאל הפוליטי, ואחדים מהם היו מבכירי משרד החוץ של ישראל. לקראת סיום הערב התברר לי מהו חזונם באשר לייעודה של המדיניות הבינלאומית: הם חולמים על מזרח תיכון ללא גבולות. הם דבקים במילות השיר שהיה פופולרי למדי בישראל לפני שנים אחדות, אשר תיאר עולם ללא גבולות. אבל מה שאולי חשוב מכך, אנשים אלה דיברו על קיצה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מובהקת" ["תכלת" 6, 1999, עמ' 172].
קשה מאוד להפריז במשמעות הדברים. קירקפטריק הייתה ללא ספק שגרירה מוערכת ואישיות חשובה מאוד. מעמדה הרם בקהילה הדיפלומטית מחייב מתן משקל הולם לדברים החמורים שאמרה, שכן הדברים לא נאמרים כאן על-ידי אנשי שוליים וקונספירטורים למיניהם, כי אם על-ידי נציגת המעצמה הגדולה בעולם. זאת ועוד, הדברים לא נאמרו בשיחה פרטית, כי אם בפרסום שבכתב וברבים. בכירי משרד החוץ בימי רבין, לפי עדותה, רקחו מאחורי גבם של אזרחי ישראל תוכנית, שתכליתה: ביטול הגבולות במזרח התיכון וקיצה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הם ידעו שלא ניתן לשווק תוכנית קיצונית כל-כך בציבור, עובדה המסבירה מדוע הרעיון שווק תחת מיתוג שקרי של השיח הפוליטי: 'שלום', 'הסכמי שלום', 'מזרח תיכון חדש', 'שתי מדינות לשני עמים' ועוד כיו"ב מושגים שאין להם דבר עם הרעיון המקורי. הרי המילה 'שלום' לא מופיעה בהסכמי אוסלו בשום הקשר אופרטיבי. הרעיון האימפריאליסטי, השואף לאיחוד אזורי טראנס-לאומי, ולמזרח תיכון נטול גבולות כפי שמתארת קירקפטריק, איננו חדש. בעבור אזרחי ישראל משמעותו, קץ המדינה שבה אנו חיים ובה אנו מגדלים את ילדינו וחזרתנו לחיים של גלות.
דוגמה מעניינת לרוח הפוסט לאומית ניתן למצוא בדברי נשיא המדינה, בהרצאה קצרה שנשא ב-15.5.57 בפני אנשי משרד החוץ תחת הכותרת 'בעיות החוץ של הביטחון'. שמעון פרס הסביר כבר אז להיכן עתיד להתפתח העולם והפוליטיקה העולמית, ומה עלינו לעשות כדי להשתלב 'בצד הנכון' של הסדר העולמי המתגבש: "...האירופים הגיעו למסקנה כי כמו שהקיץ הקץ בזמנו על משטר הערים של ימי הביניים באירופה כך הקיץ שם עכשיו הקץ על משטר המדינות. מדינות אינן יכולות עוד להתקיים כיחידות כלכליות וצבאיות, ועל כן אף אינן יכולות להתקיים כיחידות מדיניות..." [השלב הבא, עמ' 48].
משמעות הדברים מרתקת. שנת 1957. הציונות בשיאה. במסדרונות השלטון, אחד האישים המקורבים ביותר לבן-גוריון, מכריז על הגדולה והשגב שבמסקנה האירופית החדשה, לפיה הקיץ הקץ על משטר המדינות. ישראל כידוע היא, עדיין, מדינה. מה משמעות הדבר לגבינו? לפרס הייתה אז תשובה ברורה וחדה. לאחר שסקר את ההתפתחויות המזהירות באירופה, ולאחר שמיקם אותה בהרצאתו, ככוח לעומתי מרכזי, המאזן את ארה"ב ואת בריה"מ, הוא קבע: "נראה לי שאנו מוכרחים לעבוד קשה בכיוון של השתלבות באירופה בכל דרך אפשרית..." [שם, עמ' 50].
רעיון 'קץ המדינות' האירופי לא נראה אז למדינאי הצעיר כבעייתי. להפך, הדבר נתפש כחלק מחזון רצוי אליו יש לשאוף, למרות שפירושו - קץ מדינת ישראל. מאז הספיק פרס לפתח את משנתו ולהביאה לכלל מיצוי מעשי בהסכמי אוסלו הידועים לשימצה. בספרו, המזרח התיכון החדש, מדגיש פרס את חשיבות פירוק גבולותיה, וממילא קץ ריבונותה של ישראל: "בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האזור לתנועה חפשית..." [המזרח התיכון החדש, עמ' 134]. משמעות הגבולות הפתוחים, בעבור בני ובנות המחנה הציוני השפוי, פירושה תנועה חופשית של ערבים אל תוככי מדינת ישראל. עם ההסכמה על הנספחים הכלכליים של אוסלו, המשמעות היא קבלת זכות השיבה, מאחר שישנה זכות, בהסכמים הללו, לכל ערבי, פליט או אחר, לרכוש נכסי דלא ניידי בתוככי ארץ ישראל הריבונית. ישראל מחוייבת להגנה על 'זכויות הקניין' של הזרים הבאים בשעריה. גם אם מדובר באנשים שהוגדרו עד אוסלו על-פי מהותם כאויבים, ומאוסלו על-פי תדמיתם המשווקת כ'פרטנרים'.

שלום עכשיו - אימפריאליזם עכשיו

צורת ההתארגנות המדינית הנוכחית, במסגרתן של מדינות לאום, עומדת כנגד השיטה האימפריאליסטית, לפיה ייעודה של החברה האנושית, להתארגן במסגרות חברתיות רחבות, החוצות ואף מבטלות את מדינות הלאום הגרעיניות. שאיפה זו הייתה משאת-ליבם של רבים בשמאל הישראלי מאז ראשית הציונות. לפי אורי אבנרי: "העולם כולו נמצא בתקופתנו בדרך אל התלכדות העמים. דרך זו מובילה אל ממשל עולמי, אל מדינת כדור הארץ... בעולם של ראקיטות אטומיות ומטוסי דחף אין מדינה קטנה יכולה להגן על קיומה. היא יכולה למצוא ביטחון וחירות רק כחלק מיחידה מרחבית גדולה... דרושה יחידה מרחבית המקיפה עמים רבים..." [הצד השני של המטבע, עמ' 243-242]. דברי אבנרי מגדירים מחדש את היעד האימפריאליסטי של השמאל הישראלי: ביטול מדינות הלאום, וחתירה לכינונן של מסגרות רחבות יותר, פוסט לאומיות מיסודן. עמדה פוסט לאומית זו איננה נחלת מיעוט שולי בשמאל הסהרורי מיסודו של אבנרי. זאת ההשקפה עליה מיוסד האיחוד האירופי, וזו ההשקפה המשוקעת בהסכמי אוסלו וביוזמת ז'נבה.
ביוזמת ז'נבה הגדילו לעשות, כאשר הדגישו כי החלטת האום 194, המדברת על אודות חזרת הפליטים למקום בו שהו לפני עקירתם - תמומש במלואה. משמעות הדבר היא, כמובן, קץ המדינה. זאת הייתה הסיבה שהביאה את פרס לקרוא לספרו העיקרי 'המזרח התיכון החדש' ולהימנע מכל סימן מזהה, לאומי, יהודי, בתמונות, כנהוג בספרים מעין אלו. זאת, לדעתי, גם הסיבה לכך, שבאירועי שמאל רבים, כולל יום הולדתו של הנשיא, לא שרים את "התקווה" כי אם את שירו של ג'ון לנון "דמיין", המדבר על קץ עמים, קץ דתות וקץ מדינות כחלק מן האוטופיה הכלל אנושית החדשה אליה יש לשאוף.
פרס עצמו מדגיש מאוד את היסוד הפוסט לאומי שבהשקפתו: "אין די בארגון של כל מדינה ומדינה בפני עצמה. הצוותא האנושית התרחבה ורק מסגרת של כלל רחב יותר, על בסיס אזורי ואף על אזורי יכולה לתת לפרט את ההגנה על חייו, על גופו, על פרנסתו ועל חרותו. יבוא יום וגם תודעתו העצמית של האדם, זהותו האישית, תתבסס על מציאות חדשה זו. לכשיבוא יום זה תימצא האנושות מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה, ובמערב אירופה כבר ניכרים סימנים ראשונים המבשרים את בואו של אביב אנושי זה..." ['המזרח התיכון החדש', עמ' 78]. המעבר אל 'מעבר לשלב הלאומי', כדברי פרס, פירושו גם נטישת הזכויות הלאומיות, כולל הזכות למדינת לאום ונטישת הציונות. המסגרת האזורית אינה אלא מסגרת חדשה, שעתידה לבוא על חורבות הסדר המדיני הקיים בהווה, והיא אימפריאליסטית וניאו כנענית לחלוטין מעצם מהותה. רעיון זה, המייחל לקץ הלאומיות היהודית, וממילא לכינונה של מסגרת אזורית רחבה יותר, מובע באתר הליגה הסוציאליסטית במילים הבאות:
  • "אנו מגלים הבנה רבה להמונים הקוראים לפלשתין ערבית שכן הפתרון היחיד שיביא שלום להמונים - גם היהודים - הוא תבוסה למדינה הציונית. הפתרון הממשי הוא רפובליקת פועלים פלשתינית מהים ועד הירדן. בארץ זו אין שום אפשרות לפשרה דמוקרטית בין הציונות המדכאת לבין העם הפלשתיני המדוכא, אשר נושל מכל ארצו וחלקו הניכר פליטים להם הזכות לשוב לארצם. הפתרון היחיד הוא רפובליקת פועלים פלשתינית בכל הארץ השדודה במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון כחלק ממהפכה סוציאליסטית עולמית".
הרעיון הסוציאליסטי אומנם נעדר מדבריו של פרס, שהפך לקפיטליסט קיצוני, אולם הפדרציה של המזרח התיכון, אותה מסגרת כללית שעתידה לקום על חורבות המדינה היהודית, היא הבריח התיכון העובר ומשקף את קלסתר פניו האמיתי של מחנה השמאל כולו בישראל.

תגובות ערביות לרעיון חיסולה של ישראל

אין ספק, שעל-מנת ליצור מסגרת רחבה שתכלול כמה וכמה מדינות תחת מסגרת אחת, יש להסכים על איחוד חברתי עם הערבים. ההנחה השמאלנית, לפיה כל בני האדם שווים, מערערת לחלוטין את המחויבות השבטית היהודית, הטבעית, של חלק עצום מראשי המחנה הזה, ולכן אין הם רואים באיחוד חברתי מעין זה שתיארנו לעיל כל בעיה. אבל כאן מעניין לראות מה חושבים על כך הערבים, והאם מודעותם לרעיון הזה גדולה יותר מן המודעות שקיימת בקרב הציבור היהודי. ראשי מדינות האזור חששו מאוסלו מאוד, בדיוק בגלל היומרה של השמאל הישראלי, לכונן אימפריה אזורית חדשה. מה שהם כינו 'קונפדרציה' ישראלית, פלשתינית, ירדנית. בארה"ב היו שהבינו בצורה ברורה כי מדובר על ערעור היציבות באזור, אבל לא יכולים היו להצטייר כמי שמתנגדים לתהליך שהוגדר מטעמי שיווק כתהליך 'שלום'.
על כך כתב בשעתו העיתונאי אהוד יערי: "המלך חוסיין היה נגד אוסלו, האמריקנים היו נגד אוסלו, אבל קיבלו את הדין. הייתי בוושינגטון ביום שבו נודע על הסכם אוסלו, בפגישה עם מי שהיה יועצו של קלינטון למזה"ת. הוא היה הלום. הוא לא האמין שעשו הסכם כזה. כשאני קראתי את ההסכם לא יכולתי לישון. שבועיים לא ישנתי. בסוף לקחו אותי לרופא. אני חשבתי מן היום הראשון שאוסלו היה טעות..." ['גלובס', מוסף פירמה מס' 30, מאי 2002].
חוסיין הבין שהמהלך מסכן את הממלכה ההאשמית, ושהוא עלול ליפול למזימה המדינית שנרקחה לו על-ידי השמאל הישראלי והפלשתינים. מנהיגים ערביים אחרים תמכו ברעיון האיחוד האזורי בכל לב, משום שראו בו פתח להשתלטות ערבית כלל-אזורית. המנהיג הערבי ה'מתון', בן-בריתם של כל ראשי השמאל בעבר, מר פייסל חוסייני, כתב בעניין זה את הדברים הבאים: "תהיה חברה חדשה (במזה"ת) ללא גבולות וכולם יגלו מחויבות לקהילה החדשה...". עד כאן זהים הדברים לחזון פרס/ביילין ופטרוניהם האירופיים, אבל כאן יוצא המרצע מן השק כשחוסייני מוסיף: "במוקדם או במאוחר נאלץ את החברה הישראלית לשתף פעולה עם החברה הגדולה יותר, כלומר עם החברה הערבית שלנו ובסופו של דבר נביא לפירוקה ההדרגתי של הישות הציונית" [חוסייני, ג'רוסלם פוסט, 8.1.93].
למרות האמור, מעטים הם השמאלנים המסכימים לרעיון ביטול הגבולות וביטול המדינה שחוזים עבורנו מנהיגי השמאל. ישנו נתק ברור בין חזון מנהיגי השמאל, לבין הציבור השמאלני ברובו. דווקא לאור זאת, קשה להבין מדוע כיום, לאחר שבנימין נתניהו הכריז על קבלת עיקרון שתי המדינות, אין איחוד כלל-מפלגתי בישראל. הרי השמאל השיג את מבוקשו, כאשר חיסל סופית את התשתית האידיאולוגית של הליכוד, והליכוד השיג את מבוקשו כאשר הגיע לשלטון וגילה כי הוא עומד להיות קבלן הביצוע של השמאל. אם אכן שתי מדינות לשני עמים היא תוכנית השמאל, אזי אין הבדל בין העבודה לליכוד ואין עוד טעם בפילוג הפוליטי. אבל, לעניות דעתי, השמאל משתמש בסיסמת שתי המדינות כדרך להיבחר, בעוד שבאמת הוא חותר למטרה אחרת, שהציבו לו ספונסרים תמהוניים, כמו ג'ורג' סורוס ואחרים: 'מדינת כדור הארץ', כפי שכינה זאת אבנרי. כעת, מרגע שרעיון שתי המדינות אומץ על-ידי הליכוד, מחויב כל איש שמאל לשאול את עצמו: מדוע באמת עליו להתנגד לממשלה שאימצה את השקפתו? ומדוע לא יתקיים איחוד פוליטי בין שמאל לימין?
התשובה ברורה, בעוד הימין אימץ את עמדתו המוצהרת של השמאל, התבררה האמת הכואבת, לפיה מתחת להצהרות השמאל מבצבצת עמדה קיצונית שרואה ברכה ברעיון ביטול הזהות היהודית, הלאומית, וברעיון קץ המדינה היהודית. זאת ועוד, כלל לא מובן מדוע מנהל המחנה הציוני מאבק ברעיון שתי מדינות לשני עמים, בזמן שזה כלל לא הקונספט הפוסט ציוני שעומד על הפרק. נדמה כי בערך לפני שני עשורים, עם עלייתו של יצחק רבין עליו השלום לשלטון, נפגשו לראשונה חזונו של מחמוד אחמדינג'אד וחזונם של ראשי השמאל בישראל, ביחס למדינת ישראל, ובחלק מהזמן היה חזון עוועים משותף זה, למדיניות החוץ הרשמית של המדינה היהודית. כעת ברור כי המאבק איננו עוד בין מצדדי החלוקה לשתי מדינות מחד-גיסא ותומכי רעיון ארץ ישראל השלמה מאידך-גיסא. המאבק הפוליטי הוא בין תומכי מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי בגבולות כלשהם, לבין השמאל, התומך באיחוד קונפדרטיבי עם מדינות ערב.

הכותב הוא מרצה למחשבת ישראל, חבר מועצת ארגון נכי צה"ל במחוז ירושלים.
תאריך:  23/12/2010   |   עודכן:  26/12/2010
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
אגדת 'שתי מדינות לשני עמים'
תגובות  [ 4 ] מוצגות  [ 4 ]  כתוב תגובה 
1
תגובה
צנחן  |  23/12/10 12:32
2
לא זאת הבעיה
מרק  |  23/12/10 13:10
3
חשיפה כואבת
יוסי שפניר  |  23/12/10 21:58
4
שתי מדינות לשני עמים
חיים קדמן  |  6/08/11 16:49
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתמר לוין
פרקליט המדינה חייב לחתום בעצמו על הערעור בפרשת צחי הנגבי. הנימוק של שבירת שביתה ועיקרון השוויון אינו קדוש
ראובן לייב
במאה השנים האחרונות שימש המבנה הארכיטקטוני המפואר שבצפת כבית-חולים, כאכסניית-פליטים, כבית-ספר, כבית-הבראה, כמעון-קליטה וכגן-אירועים    עכשיו מאיימת חרפת גרזן הכורת הנדל"ני גם עליו
אלכס נחומסון
הביקורת הציבורית על בתי המשפט מקיפה ונוקבת    היבט הענישה המינורית מצוי בדרך-כלל בלב הביקורת והשופטים מתעלמים מכך לחלוטין    ליבם גס באמון הציבור כלפיהם    הם אינם מצליחים להפנים שתפקידם לשרת את הלקוח שלהם לשביעות רצונו
יוני בן-מנחם
ההדלפות לאתר "וויקיליקס" מצביעות על פטפטת מיותרת של בכירי מערכת הביטחון הישראלית עם הדיפלומטים האמריקנים    המשך התופעה יגרום נזק לישראל והגיע הזמן שהדרג המדיני הבכיר יקבע סייגים וכללים ברורים לתדרוכים שנותנים בכירי מערכת הביטחון לדיפלומטים זרים
אלעזר לוין
"הקופה נמצאת בחולי עמוק וכשל שיטתי...כל אבן שנרים תגלה פגם...אי-סדרים רשלניים או מכוונים...העלמה מכוונת של מידע מאנשי הביקורת והצגת מידע כוזב בפני המבקרים"    תשובת הדירקטוריון למשרד הבריאות היא "ציפוי דק של טיח"
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il