ב-9 לינואר 2011 הקהילה הבינלאומית תהיה עדה לאירוע היסטורי: לאחר שנים של מלחמות אזרחים חוזרות ונשנות והסכמי שלום כושלים, באזור דרום סודן ייערך משאל עם שבו תושביו האפריקנים, בעלי האוריינטציה הנוצרית-אנימיסטית, יקבעו לראשונה בחייהם את עתידם המדיני. לרשותם עומדות 2 אפשרויות: בחירה בעצמאות מלאה, או באיחוד פדרטיבי עם צפון המדינה, בעל האוריינטציה הערבית-איסלאמית.
משאל העם העתידי הינו חלק מהסכם השלום שנחתם בניירובי בין ממשלת סודן לארגון המורדים הדרום סודני "צבא השחרור העממי של סודן" (SPLA) בשנת 2005. ההסכם שם קץ ל-22 שנים של מלחמת אזרחים אכזרית שגרמה לאובדן חייהם של קרוב לשני מיליון איש. על-פי הסכם ניירובי אמורה דרום סודן להיות נתונה למשטר אוטונומי שיימשך 6 שנים עד לקיומו של משאל עם. בנוסף, רווחי הנפט המופקים בדרום המדינה, יחולקו באופן שווה בין הצפון לדרום ונציג מדרומה של המדינה ישמש כסגנו של עומר אל בשיר, שליטה של סודן מאז 1989.
בשש השנים מאז הסכם השלום, עשתה הישות הדרום-סודנית ככל שביכולתה על-מנת לקדם את מוכנותה למשאל העם ולעצמאות, דבר שגרם לחיכוכים רבים עם משטרו של אל בשיר. המתח בין הצדדים גבר לאחר מותו של ג'ון גראנג, מנהיג "צבא השחרור העממי של דרום סודן" ומי שחתם על הסכם השלום עם אל בשיר בשנת 2005. מחליפו בהנהגת הארגון, סלבה קיר מיארדית, נוצרי קתולי, נוקט מדיניות בדלנית, ותומך בעצמאות מלאה לדרום סודן.
כחלק מהמדיניות הבדלנית, קיר הגדיל את המסחר עם שותפותיה האסטרטגיות של הדרום, אוגנדה וקניה, בנה מוסדות שלטוניים, ופיתח את עיר בירתה של דרום סודן, ג'ובה. בנוסף, הוא סירב במופגן להתמודד על נשיאות סודן בבחירות 2010, ובחר במקום זאת להתמודד על תפקיד נשיא דרום סודן, בו זכה כאשר קיבל 93% מהקולות.
במאמץ לאחד את כלל הפלגים החמושים בדרום על-ידי שילובם בכוח הצבאי של "צבא השחרור העממי של דרום סודן", שיחרר קיר מספר מנהיגי שבטים וקבוצות מורדים, שהתנגדו ל"צבא השחרור העממי" בעבר. צעד זה נועד ליצור בסיס תמיכה גדול יותר למדינה שבדרך, למרות הביקורת לה זכה מצד תומכיו של קיר, שראו בו צעד מסוכן שעלול לגרום למלחמת אזרחים בדרום, מלחמה שתגרום לנחת רבה בחרטום. על-רקע הדברים שלעיל האשים שלטונו של עומר בשיר את קיר ואת ארגונו בתמיכה בארגוני מורדים.
מוקד נוסף לסכסוך הוא מחוז אביי, המגלם כחבית חומר נפץ את הבעיה האתנית בסודן: הבטחה שהבטיחו מנהיגי הדרום לבני שבט ערבי בדואי, כי יוכלו לרעות את עדריהם באביי (שמרבית אוכלוסייתה אפריקנית אנימסטית-נוצרית), גם לאחר שהמחוז יצטרף למדינת הדרום החדשה, עוררה תרעומת בקרב תושבי המחוז עקב השתתפותו של השבט הערבי בפשעים שבוצעו נגדם במהלך מלחמת האזרחים. לכן, סביר להניח שמשאל העם באביי יידחה. גורמים בדרום כבר איימו שבמידה וכך יקרה, הם יפעלו לסיפוחה לדרום סודן בכוח. חרטום, כנראה, לא תעבור על צעד מעין זה בשתיקה.
במידה ותיפתח מלחמה נוספת בין הדרום לצפון, היא עלולה לגרור את מעורבותם של גורמים בינלאומיים רבים. פלישה סודנית לשטחה של המדינה החדשה, תיאלץ להתמודד עם "צבא השחרור העממי" החמוש היטב, שיסתייע על-פי ההערכה בכוחות אוגנדיים וקנייתיים. אוגנדה וקניה, בנות ברית היסטוריות של אזור הדרום, תוכלנה להפיק רווחים כלכליים ומסחריים גדולים משותפות עם מדינה עצמאית בדרום סודן, בעיקר בשל תיווכן ביצוא הנפט המופק בדרום, משטחן. גם ארה"ב, האדריכלית המרכזית של הסכם ניירובי, תפיק רבות מעצמאות הדרום וסביר להניח שתחליף את הסינים, תומכיו המרכזיים של שלטונו של אל בשיר, כיבואנית המרכזית של הנפט.
המפסידות הגדולות בעקבות עצמאות הדרום צפויות להיות כאמור סין, שתאבד את שליטתה בתעשיית הנפט הסודנית, אך גם מדינות ערב ואירן. מדינות ערב יספגו מכה גדולה, מאחר שמרביתן מגבות את חרטום ותומכות בשלמותה הטריטוריאלית של סודן, לנוכח הבעייתיות שבמסירת שטחים הנמצאים תחת שלטון מדינה מוסלמית לשלטון שאינו כזה. גם אירן, שקשריה עם משטרו של בשיר ענפים, ושחלק גדול מהאמל"ח שהיא מעבירה על-פי מקורות זרים למזה"ת עובר דרך נמל פורט-סודן שבים האדום, צפויה להיפגע. מדינה שמשטרה פרו-מערבי תאיים באופן מיידי על האינטרסים האזוריים האירניים.
אם וכאשר תקום מדינה כזו, ישראל תזכה - בהיבטי ביטחון, כלכלה ומסחר - לשותפה אסטרטגית נוספת באפריקה. בכל מקרה, סודן ואזור דרום סודן במיוחד, הם מקומות למודי סבל. נדמה כי הסבל שהיה מנת חלקם יימשך בעתיד הקרוב.
