פופוליזם תקשורתי: משה קצב, הציבור ותחושת הבושה

הסירוב לקבל את דין התקשורת הפופוליסטית איננו גחמתי. הוא מבוסס על תובנות לגבי תחושות של בושה שהפיקה ד"ר אורית קמיר, לאחר שבדקה לעומק את מושג ה"כבוד" במובן של "הדרת כבוד" – HONOR – ומצאה שהוא שונה לחלוטין מסוג אחר של כבוד. דהיינו, כבוד המושתת על ערכי החברה החופשית המודרנית – "כבוד סגולי" (DIGNITY). קמיר, שהייתה מעורבת ביוזמת החוק למניעת הטרדה מינית, מסבירה בספרה ובמאמר שפרסמה את המושג "כבוד" כערך בעולם העתיק וההיררכי לעומת משמעותו הערכית בעיני החברה החופשית. בדבריה מצאתי ביסוס מושכל לטענה שאני מעלה כאן כנגד התקשורת הפופוליסטית, המטפחת בנו תחושות בושה בשל ה"סערה המבישה" שהתחוללה מאז השמיע בית המשפט את הכרעת הדין בעניינו של משה קצב. אין מדובר בתיאוריות או במושגים מופשטים גרידא. ניתוחיה של קמיר עוסקים במציאות חברתית טרום-עידן הנאורות לעומת מציאות של חברה שחרתה על דגלה עקרונות ליברליים המקנים מקום להתפתחות זהות עצמית אותנטית, שאינה קשורה בהכרח לזהות של בעלי תפקיד חברתי ממסדי. קמיר מסבירה שבעולם הליברלי יותר, ובסביבה בה לכל פרט ניתנת הפריבילגיה לחוש כבוד (במובן של "כבוד סגולי" (DIGNITY)), בני האדם אינם חשים בושה במובן העמוק ה"כלל-חברתי" שלה. זהות אותנטית בעולם החופשי מנותקת ממיסטיפיקציות של ההיסטוריה. קביעותיה של קמיר אמורות היו לשמש נר לרגלם של עיתונאים שמיד לאחר שקצב הורשע בדין מיהרו לקרוא לכולנו כמקשה אחת לחוש בושה להכות על חטא (!) ולשאול עצמנו "לאן הידרדרנו" (The royal we). גם בחברה חופשית קיימים "הקשרים ברורים של היררכיה, כמו עולם המשפט והצבא" (כך לפי קמיר), שם מתנהלים לפי כללים טרום-מודרניים של "הדרת הכבוד". כללים שהם תלויי סיטואציה והיררכיה מכתיבים זהויות תלויות הקשר ותפקיד חברתי. הכבוד והבושה הם פונקציה של בעלי התפקיד החברתי ולא של מה שנמצא מחוץ למסגרת ולהיררכיה. בסביבה חופשית מתקיימים באופן לגיטימי חיים גם מחוץ למסגרות היררכיות של מוסדות השלטון הציבורי. מחוץ למסגרות אלו לכל אדם מוענקת זכות שווה ליהנות מ"כבוד סגולי" (Dignity). הסביבה החופשית אינה מקדשת את הכלל ואת תפקידיו החברתיים של אדם. לכן, כבוד ובושה מתנהגים בה אחרת. למותר לציין שבסביבה כזו תחושות קולקטיביות של בושה במובן של פגיעה בכבודה של החברה כמעט שאינן קיימות. כל ישות היא עצמאית במובן של תחושות הכבוד והבושה שלה, כך שיישות כזו חופשית מכל צורה וסוג של "הלקאה עצמית קולקטיבית". דוגמה למסגרת היררכית נוקשה בחברה ליברלית היא צה"ל. החיים בצה"ל מתנהלים לפי אמות-מידה וקריטריונים שנובעים מהיותו גוף היררכי נוקשה. לפיכך, כישלון של ראש ההיררכיה עשוי להוות גורם לגיטימי לתחושות בושה בארגון בכללותו, מתוקף המושג "הדרת כבוד" – כבוד שקשור באופן הדוק למסורת של קולקטיב המקדש את ערך ה"קולקטיביות". גם השלטון הציבורי מקיים כללי התנהגות המקבלים תוקף במסגרת ההיררכיה. מה שנקרא "הדרת כבוד" (HONOR) עשוי לגבור כאן על "כבוד סגולי" (DIGNITY). אין שוויוניות ותחושות השפלה עקב פאשלה משמעותית הן של הקולקטיב כולו. החופש לבסס זהות עצמית אותנטית הוא מוגבל ביותר. הכללים מקדשים את התפקיד החברתי יותר מאשר את הזהות האמיתית של הפרט. פאשלה בצמרת הפיקוד כופה על כולם הרגשת בושה והשפלה. משה קצב כיהן בתפקיד ציבורי כנשיא המדינה. עבירות האינוס וההטרדה המינית שביצע הוכחו מעל לכל ספק, ואם הוא אינו חש בושה עמוקה ואובדן של "הדרת הכבוד" שמגיעה לו בתור ראש ההיררכיה, אז זו הבעיה שלו ולא שלנו. מרגע שהוכח כי משה קצב פישל בגדול בחמורה שבעבירות המין, תחושות הבושה וההשפלה שלו זהות ביסודן למה שאמורים היו לחוש אהוד אולמרט, צחי הנגבי, שלמה בניזרי, אריה דרעי ושורה ארוכה של בעלי תפקידים ציבוריים. מערכת המשפט והחוק היא בת-אכיפה, תחושות אינן בנות-אכיפה. כחברה שפניה מועדות לכיוון ליברליזציה, התפתחות וצמיחה אישית, מן הראוי שנקרא לתקשורת להפסיק לייחס לכולנו תחושות מדומות של בושה רבתי. מיסטיפיקציות וקריאות פופוליסטיות, כגון: "על-רקע האירועים המביכים שנחשפו לגבי הנשיא לשעבר ישראל כדאי שנשאל עצמנו: מה קרה לנו? לאן הידרדרה החברה? כיצד קרה שהחברה המוסרית שלנו נתגלתה במלא חדלונה?" - הן מסוכנות ביותר. גם הדואר האלקטרוני שלנו מתמלא באוסף של שטויות מסוג זה וחלקנו אף מתפתה לחשוב שאכן עלינו לחוש בושה וחרפה. מבמה זאת אני קוראת לתקשורת הפופוליסטית: הפסיקו את מחול השדים וחידלו "לקרוא לכולנו לדגל"! איננו מקבלים את הפנייה אלינו כאל "חברה שדרוש לה חשבון נפש... תיקון מוסרי". אל תעוררו בנו תחושות שאין לנו כל קשר או זיקה אליהן ואל תאמרו לנו "אוי לבושה. מה היה לנו. נבחרי העם הם פני הדור, הנשיא יותר מכולם. עתה חפו פנינו מבושה". מה קרה? הנשיא לשעבר אשם בעבירות מין ועיתונאים צמאי כותרות וריגושים מצווים עלינו לחוש בושה ולעשות חשבון-נפש? אל תזרקו עלינו שק כבד של אשמה. שימו לב, נפשנו איננה מבקשת "להתחבא עד עבור זעם, אל מול הקולות והמראות הנוראיים". אנחנו מסרבים בכל תוקף "להסתגר ולהתכנס עד שנעכל מה אירע לנו". הנפש שלנו משוחררת וחופשייה ממעלליו של קצב. נשיא מדינת ישראל הוא זה שהורשע במעשים חמורים שאין הדעת סובלת אותם, ואילו בקרבנו אין תחושות חמלה עליו ובוודאי לא עלינו! לא היינו שותפים למעשי הנבלה שלו בתוקף תפקידו הציבורי, ומחובתו להודות קבל עם ועדה שהוא כנשיאנו חש בושה כלפינו. לא התרגשה עלינו כל "סערה מבישה", וטוב תעשו אם תפסיקו לשתף אותנו בתחושות הבושה של מנהיגנו. כן, תקשורת אחראית אמורה ומיד לקרוא למשה קצב לצאת בהודאה בפני הציבור, בה יביע הוא תחושות בושה ויבקש מאיתנו מחילה.