כותרת זועקת: "אמריקה מאשימה: ברק הוליך אותנו שולל". במעין כותרת משנה ארוכה כלשהו כתוב: "במשך כשנתיים ישבנו כתלמידים לפני רבם והקשבנו מוקסמים לניתוחיו האנאליטיים שהוכיחו כי הוא, ברק, מביא לנו את ביבי. הקיצונו. הוא לא הביא לנו ולא כלום". בערך כך.
קטע טקסט נוסף כותב: "מעתה לא נתייחס אליו עוד באמון . הוא איבד אותו"! ברק מכחיש. כמובן. הכל. חוץ מניתוחיו האנליטיים. אבל זה טבעי. אין זה אומר כי הכותרת מופרכת, ואין זה אומר כי ההכחשה חלולה. זה אומר רק שבדרמה שנקראת גסיסתה הארוכה של תקוות השלום בין ישראל לבין הפלשתינים איבדו שחקני התפקידים הראשיים את הטקסט והם ממציאים אותו כאילו לא נכתב במציאות מעולם.
אם זה נכון כי האמריקנים התבוננו בנו דרך ניתוחיו של ברק, ושמעו מה ביבי אומר דרך מסננת האינטלקט האגדי של שר הביטחון, וראו מה מתרחש דרך העדשות המלוטשות לתפארת של משקפי השמש המיתולוגיים של החייל המעוטר ביותר בצה"ל, אז אויה לנו מהתבוננותם ואבוי לנו ממה שהם רואים או לא רואים. אם זה נכון, לא ברק הוליך אותם שולל אלא המעצמה הגדולה והחזקה בעולם, האחראית מוסרית להיות שושבינו של הטוב בשלום האפשרי, החליטה להתעוור מדעת ולהיות כבדת אוזן מבחירה והעדיפה למחוק את המציאות ולהמיר אותה בפרשנות של המציאות.
זה גרוע מראליטי. זה נשמע כקרוב לפתולוגיה, מעין סטייה שמביאה אדם לנשק את המראה מהן ניבטות שפתותיה של אהובת ליבו העומדת רחוק, בפתח. מי שמנפץ את המראה כדי להירפא מן הסטייה לא רק שאין לו מזור אלא הוא מוסיף עוד סטייה אחת על חברתה.
אולם, הדיאגנוזה הזאת, גם אם היא מעודכנת, אינה יותר מאשר מעניינת. טורדנית פי כמה היא המסקנה הכמעט וודאית. העולם בהנהגתה של ארצות הברית ושותפותיה הבכירות באירופה, יראה עצמו מחויב לעסוק בשלום כאילו אין ראש ממשלה בישראל וכאילו גם ממלא מקומו של שר החוץ עליו וויתרו זה מכבר לא רק בוושינגטון פריז ברלין ולונדון אלא גם בירושלים גופא, איננו קיים עוד.
הוא לא יאמר כמו שמומחים מנבאי עתידות אחדים מאמינים, כי כל מה שיקרה הוא כי אומות העולם ייוואשו מיכולת הפרטנרים לעבור מגיל ההתבגרות לגיל הבשלות והאחריות ויניחו להם לרעות בשדות המלחמה שתפרוץ עד שזו תחזיר אותם לשכל בכוויות קשות מנשוא. הם לא יכולים להרשות לעצמם את התגובה הפדגוגית הזאת. המזרח התיכון הוא לא כאן בלבד. הוא גם אצלם בבית. גם אם יתנערו ממנו הוא לא יתנער מהם.
הוא גם לא יאמר כפי שמומחים צמאי אתיקה ויהי מה תובעים, כי ידלגו מעל ראשי המנהיגים הניצים ויבואו בגדודי לוחמים ובחטיבות דיפלומטים ואדמיניסטראטורים להטיל שלום בדרך של "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני", . גם זה לא יקרה. מסקנה מעין זו דומה מדי להתערבות שאפילו את ראשיתה אין יודעים לאשורה קל וחומר שאין לאיש מושג איך היא עלולה להימשך ואם היא בכלל יכולה להיגמר.
מה שנראה כאפשרות סבירה יותר הוא כי ייעשה מאמץ בינלאומי מתואם להבהיר לבוחר בישראל כי ככל שהדברים נוגעים לעולם אין לישראל הלגיטימית ממשלה לגיטימית ואם העם מבקש להיות מיוצג על-ידי ממשלתו יואיל נא בטובו ויבחר לו אחרת. אין ספק כלל כי ברגע בו תגלה מסקנה מעין זו את קלפיה ותונח על השולחן כמדיניות, תקום זעקה שהעולם מתערב התערבות בלתי דמוקראטית בענייניה הפנימיים של ישראל. הזעקה תצפה כי האופוזיציה שתכלית קיומה הוא להחליף את הממשלה תתנער ממדיניות ההתערבות הזרה ותעמוד לימין הממשלה העומדת בפני הדחה בטריבונל דעת הקהל העולמית.
אם האופוזיציה תמשיך בהתנגדות של כהו-זה למדיניות הממשלה, היא תוקע כבוגדנית ואם היא לא תעז להתוות קו נגד מדיניות הממשלה המתגוננת, היא תגונה כרופסת. לא יהיה טוב בארץ. לא יהיה טוב לנו בחוץ ולא יהיה טוב לנו בבית. לא ניכנע, כנראה לא ניכנע, אבל הרי נלך לבחירות, או במועדן או בטרם מועדן, ובין אם נרצה ובין אם נאמר שאיננו רוצים, ההשפעה של אומות העולם על הקלפי בישראל תהיה קריטית או לפחות תראה ככזאת.
זה תסריט אימים. הוא לא מוכרח להתממש. לא יתכן להשלים כי כשל אמריקני בלימוד המציאות בישראל ובאזור ובהבנתה יסתיים במסקנה שמשחררת את אמריקה מתשלום המחיר. אבל אין מנוס מלהודות כי האפשרות הזאת היא ריאלית. ההנהגה הישראלית אחראית לסכל אותה. הסיפור של קיפאון ההופך על-פי הטענה של ארצות הברית לסיפור שברק צבע אותו כקדימון לפריצת דרך, הוא סיפור עוועים. אם פריצת דרך, תפרוץ נא אותו ההנהגה הלכה למעשה. ביבי ולא ברק. הוא עצמו ולא מלאך, ממשלתו המונהגת ולא המתגוננת. תהיה נא פריצת הדרך עצמה מציאות ולא אגדה שגם אם מספרים אותה עד אין די סוף אסור למספר המוכשר ביותר לומר עליה כי היא אמת.
אין להוציא מכלל אפשרות כי הכותרת נשענת על דיווח שאינו בדוק בשבע בדיקות ואינו מאומת בשעה אימותים. זה כבר לא משנה. בין אם הכחשתו של ברק נכונה במהותה בין אם אינה אלא התנסחות מצויה של דוברים המשיבים חיצי ביקורת אחור, ברק איננו יכול להיות עוד לא השריון של ביבי ולא חוד החנית הכובשת שלו. זה נגמר. עכשיו זה ביבי. רק הוא לבדו. או הוא, או מי יודע מי, בתורו.
