שלשום עמדתי חמש דקות במפגן הסולידריות החברתית למען גלעד שליט. עכשיו אני יושב וכותב על כך, אני שואל את עצמי מה השיג המפגן? מה נשתנה ביום הזה? כלום, לא קרה כלום.
ביום ג' התקיים מפגן של סולידריות חברתית שכל אחד מזדהה איתו. גם אני כמו כל ישראלי מאוד רוצה לראות את גלעד שליט חוזר הביתה. נסעתי לראות מה רמת ההשתתפות של הציבור. מכמות המכוניות בצידי הדרך אני מעריך כי 10% מהציבור הפגין סולידריות עם מארגני המפגן ובעד חזרתו של גלעד שליט.
לאחר זמן מה הגעתי לצומת ושם נעמדתי, לא כי רציתי אלא כי מישהו לפני החליט עבורי שאני אעצור ולא אסע. כאן הפסיק המפגן של הסולידריות להיות נחמד והפך להיות מפגן דיקטטורי של אנשים שכופים את רצונם על אחרים.
בגלי צה"ל הודיעו כבר לפני השעה 11 כי "צמתים רבים יהיו סגורים בשעה 11, צומת יגור, צומת ...", ואני יושב באוטו ושואל עצמי, למה? מי החליט שסוגרים צומת? למה בכל הפגנה מקפידים שלא יסגרו כבישים ואילו היום סוגרים צמתים וכבישים? מתי הפכה הסחיטה להיות צורת הפגנה לגיטימית?
למי הסמכות להכריז על יום ללא חוקים בישראל? עצירה בשולי דרך מהירה שלא במצב חירום הינה אסורה, אבל היום מאות עצרו, עמדו, נפנפו בסרטים צהובים או סתם בידיהם ולא קרה כלום, לא הייתה אכיפה. מדוע? מי החליט?
התמונה חוזרת על עצמה בצמתים אחרים שם ירדו המפגינים לכביש ועצרו את התנועה. למה? מי הרשה? במקומות אחרים עצרו המכוניות באמצע הדרך וחסמו את הכביש לנסיעה.
אז נכון זה רק חמש דקות וזה בשביל גלעד שליט, אז מותר? האם הסכמנו על העיקרון שהפכנו למדינה שאינה שומרת חוק ועכשיו נותר רק לדבר על התנאים, מתי מותר להפר חוק בצורה מאסיבית ומתי לא?. ביום ג' העמידו אותי חמש דקות במפגן, לא כי רציתי אלא כי הכריחו אותי, כי מישהו חשב שהוא יודע יותר טוב וכי אני כאזרח של מדינה דמוקרטית לא זכאי לבחירה חופשית ודעה משלי. עכשיו כולם עושים את דברו של המחליט, לא של הריבון הנבחר.
ומחר יחליטו בעבורי על נושא אחר ואחר כך על עוד נושא ופתאום אנחנו נימצא במדרון חלקלק שבו אחדים כופים דעתם על הרוב כי הם חושבים שהם יודעים טוב יותר.
כאן הרגע לעצור ולחשוב, האם אנו באמת רוצים ללכת בכיוון שבו המיעוט כופה את דעתו בכוח על אחרים וגם על הממשלה? לעשות מעשה המנוגד לבטחון המדינה. מטרת המארגנים הייתה לכפות על הממשלה מהלך המנוגד לעקרונות הממשלה, לגאול מיסוריה משפחה אחת על חשבון סיכון כלל אזרחי מדינת ישראל. המארגנים שואפים לחייב את הממשלה הנבחרת לשלם כל מחיר, גם בחיי אזרחים או חיילים שהיום הם עדיין אלמונים.
וכך תלמידים בהרצליה נאלצים בעל כרחם להשתתף בעצרת וצעדה, ישראלים בכל הארץ נאלצים בעל כרחם לעמוד חמש דקות במפגן שאינם רוצים להשתתף בו, ומה הלאה? פריצה לבית הסוהר ושחרור של אסירי חמאס למרות התנגדות של הממשלה?
מאבק זה כבר לא בידי משפחת שליט אלא בידי אלה שעקרונות הדמוקרטיה ובחירה חופשית אינם נר לרגליהם. אלה שאנרכיזם מניע אותם. אם לא נעצור האנרכיזם לא ישלוט רק בבילעין בימי שישי, הוא יהיה חלק מחיינו, בכל מקום.
