השבוע הסתבר כי אזרחי צרפת מעדיפים לראות את גברת מרין לה פן, ראש מפלגת החזית הלאומית, בראש הרפובליקה הצרפתית. יש כאן יותר מאירוע פוליטי. זהו אירוע סימבולי רב עוצמה שנראה כי הוא מסמן את תחילת הסוף של השמאל הפוליטי במקום שהוא אולי המזוהה ביותר עמו - צרפת של סארטר הסטליניסט’ פוקו המאואיסט וז'אק דרידה, כלומר ליבו האינטלקטואלי של מרד הסטודנטים האנרכיסטים של 1968 בהנהגתו של "דני האדום”, המדינה המסמלת אולי יותר מכל את הסדר החברתי השמאלי-ליברלי-רב תרבותי.
התעצמותה של החזית הלאומית בצרפת אינה אירוע בודד באירופה. זוהי נקודת ציון נוספת ברצף של מפלות פוליטיות לשמאל ובמקביל, של עליית מפלגות לאומיות בכל רחבי היבשת. במדינות רבות באירופה עלה בשנים האחרונות כוחן של מפלגות הימין הלאומי - משוודיה בצפון, דרך אוסטריה במזרח, המשך איטליה בדרום, צרפת במרכז, וכלה באנגליה שבצפון-מערב. ועוד לא הזכרנו את בלגיה ודנמרק המטעימות את מפלגות השמאל מרורים. גם אם הכוחות הלאומיים ברחבי היבשת האירופית אינם נמצאים עדיין בשלטון, המסר שלהם כבר משפיע על המדיניות הלאומית המרכזית. בזאת ניתן היה להבחין בנאומיהם האחרונים של אנגלה מרקל ושל דייוויד קמרון, ראשי הממשלות של גרמניה ובריטניה, אשר הספידו למעשה את מודל הרב-תרבותיות האירופי ורמזו (רק רמזו - בכל זאת, התקינות הפוליטית מחייבת...) על הסכנה לאירופה הטמונה באיסלאמיזם.
איני שמח לאידם של "צדיקי" השמאל הצרפתים הנאורים הסבורים כנראה כי יש להם זכות רשומה בטאבו על אור החוכמה הנצחי וכי בידיהם מסורה הזכות לאשר מי הומניסט ומי גזען, מי נאור ומי חשוך, מי מתקדם ומי ריאקציונר. אבל איני מתעצב יותר מדי על המהלומות הקשות שהם ספגו בשנים האחרונות. חלקם מנסים, כהרגלם, להיצמד לפרקטיקות המסורתיות שלהם הכוללות הכחשת המציאות והטחת האשמות לגופו של אדם. במסורת זאת, ”לה מונד” הצרפתי מפקפק באמינותו של הסקר הצופה ניצחון ללה פן, וגורס כי הוא מוטעה. נו, ברור כי סקר שאינו משקף את מה שהשמאל מבקש, הוא באופן קטגורי שגוי. זה מזכיר את התנהגותו האוטומטית של השמאל הישראלי, בן חלציו הרוחני של השמאל הצרפתי, כאשר הוא עומד מול עובדות שקשה לו לקבל. כמותו הוא מתייג במעין תגובה פבלובית כל מה (או מי) שאינו שמאלי כאויב ומתגולל עליו, במעין טרור אינטלקטואלי, ברצף של גידופים קלישאים - "פשיזם-גזענות-חושך-לאומנות-נאציזם", שנועד להשתיק כל מי שאינו חושב כמותם.
ההתגייסות הטוטלית לרמיסתו של כל מי שאינו "נאור" כמוך אינה חדשה ואינה זרה לשמאל הצרפתי. במערכת הבחירות של 2002 בחר הציבור הצרפתי באביה של מארי, ז’אן מארי לה פן, על פני ז’וספן הסוציאליסט ועל פני שיראק הגוליסט וגרר את האחרון לסיבוב שני שבו, כידוע, הפסיד. צריך להודות על האמת: למרות כל מגרעותיו והתבטאויותיו הבעייתיות של מר לה פן, הוא היה נקי כפיים מבחינה אישית וציבורית ומפלגתו צחורה מצחור לעומת שיראק המושחת. זאת, לעומת הרקורד הבעייתי של מפלגתו הסוציאליסטית של ז’וספין אשר מנהיגה הדגול לפניו, מיטראן, שירת בממשלת וישי. כזכור, ממשלת בוגדים זו שיתפה פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה ושלחה את מרבית יהודי צרפת אל מותם. למרות רקורד "מפואר" זה, לנוכח ה”סכנה” האיומה של מפלגה לאומית צרפתית, התגייסו כל האליטות הליברליות והשמאלניות הצדקניות כדי לתמוך בשיראק המושחת והכושל כדי לגבור על רצונו של העם. זהו אותו שיראק, שכידוע עומד בימים אלה למשפט על פרשיות שוחד ושחיתות (מישהו אמר אולמרט? מישהו צייץ שרון?). ייתכן כי גם ב-2012, אם באמת תגרור החזית הלאומית של מארין לה-פן את סארקוזי ואוברי לסיבוב שני, הם יתגייסו שוב כדי לרמוס את רצון העם, אבל הפעם, כלל לא מובטח שזה יעזור. כי המצוקה של הציבור הצרפתי נוכח עוצמתה והיקפה של המתקפה על זהותו ועל ערכי הרפובליקה הצרפתית היא אמיתית.
המולדת השנואה של הנאורים
מי שקשוב למתרחש באירופה, שומע את זעקתו של מי שהאינטלקטואלים של השמאל בדרך כלל בזים לו - הציבור של אנשים פשוטים, קשי יום, אוהבי מולדתם, שהם ואבותיהם שילמו בדמים רבים כדי שאירופה תיראה כפי שהיא נראית כיום. אירופה המשגשגת והיפה של היום היא תוצר של השקעה בת אלפי שנים של אזרחיה החרוצים: אירופה המיוסדת על הערכים היהודים-נוצריים, אירופה של מוזיקה ואמנות ואיכות חיים מן הגבוהות בעולם, שסוף סוף, לאחר שתי מלחמות עולם נוראות, הגיעה אל המנוחה והנחלה. אזרחים אלה הגיעו כנראה למסקנה שאירופה זו שלהם נשמטת מידיהם, שזרים משתלטים עליה, וליתר דיוק שתרבות האיסלאם הקיצוני, שתמיד הייתה יריבתה של הנצרות האירופית, שוב חותרת להפוך את היבשת לממלכה איסלאמית חשוכה ומפגרת הנשלטת על-ידי חוקי השריעה.
מה יעשו עכשיו השטרנהאלים והבורגים והעמוס עוזים והיוסי שרידים שלנו, כאשר הדגם שלהם ל"נאורות החילונית השמאלנית" הולך והופך רחמנא ליצלן ללאומי יותר ויותר, מזכיר יותר ויותר את ישראל? מה יעשו אלו כשמרין לה-פן תהיה נשיאה? לאן יגלגלו את עיניהם בתקווה מתרפסת עתה כשאירופה הולכת ונעשית דומה יותר ויותר לישראל - מולדתם השנואה, שלה הם בזים ושהיא בעיניהם חשוכה, גזענית ופשיסטית. ממי יקחו דוגמה? אולי מ
קוריאה הצפונית?
יש לומר לנביאי השמאל שלנו בקול רם ברור: נכשלתם. אתם נכשלתם, מוריכם הרוחניים נכשלו, והרעיון שהדריך אתכם - נכשל. מי ששמע לעצות האחיתופל שלכם ושל דומיכם בעולם קיבל טרור, שנאה, פשע ואנדרלמוסיה חברתית. כאן בישראל הובלתם את רבין לאוסלו וההרפתקאה נסתיימה בעליית חמאס ובהשתוללות של רצח אשר גבתה חייהם של מאות ישראלים ואלפי ערבים. דחפתם את ברק להציע לערפאת את מזרח ירושלים ואת מרבית שטחי יו"ש, והתשובה של האחרון הייתה אינתיפאדה שנייה. עודדתם את שרון לעקור את ההתישבות בגוש קטיף ומה קיבלנו בתמורה? מדינת טרור חמסו-אירנית על גבולנו הדרומי, המשגרת טילים לבאר-שבע לאשדוד ולאשקלון ושעל-פי רצונה הופכת את חייהם של תושבי הדרום לגיהינום.
חבריכם לדעה באירופה עודדו למעשים דומים, כאשר אירופה איפשרה למיליוני מוסלמים להיכנס לאירופה ולבנות אוטונומיות תרבותיות, והביאו להפיכתם של פרברים שלמים בעריה של אירופה לקסבות מזרח תיכוניות שורצות עוני ופשע, קיני טרור של פשיסטים איסלאמיסטים המכינים את תומכיהם לשטוף את אירופה בנחלי דם. אל לנו לשכוח כי מבצעי הפיגועים בתאומים וברכבות התחתיות של אנגליה וספרד היו מוסלמים שלמדו באירופה והתגוררו על אדמתה. אולי זה לא תקין פוליטית לומר זאת, אבל זאת אמת.
יהיו כאלה שישאלו האם אין תסריט כזה, של עלייתם לשלטון של כוחות לאומיים כמו מארין לה פן, בצרפת מסוכן ליהודים. איני סבור כך. למרות מסעות הדה-לגיטימציה והדיסאינפורמציה שעורכים אנשי השמאל כאן ושם לכוחות הלאומיים באירופה, עשויה לצמוח לישראל וליהודים תועלת רבה מהתחזקותם. כפי שהראה אלן פינקלקראוט במאמרו "בשם האחר", דווקא תנועות השמאל הסוציאליסטיות באירופה יצרו במהלך השנים קואליציה מוזרה עם האיסלאמיסטים האנטישמים - מעין שידוך מוזר בין אתאיסטים מרכסיסטים ובין ג’יהאדיסטים אדוקים, שהדבק היחיד שלו הוא השנאה התהומית לישראל ולציונות.
להבדיל, תנועות הימין הלאומי האירופיות החדשות מתגלות לעת עתה כידידותיות מאד לישראל. בשונה מתנועות השמאל הרדיקליות, הן עושות מאמצים רבים כדי להתנתק מן השיוך האנטישמי שבו מאשימים אותם. מנהיג מפלגת החירות ההולנדית חירט וילדרס, בביקורו האחרון בישראל, השתתף בכנס של מפלגת "התקווה” ונשא נאום אוהד ישראל וציוני מאין כמוהו, שכל ציוני לאומי היה סומך עליו את ידיו. מר וילדרס הצביע על הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין התרבות היהודית לנוצרית ועל החשיבות לאירופה עצמה של ישראל חזקה, בכל שטחי המולדת ההיסטורית שלה. "אם ישראל תיפול", מזהיר וילדרס, "אירופה תפול".
אין מה לחשוש מן הכוחות הלאומיים הדמוקרטיים שצומחים באירופה. לא יהיה זה נכון לזהותם כנאצים או פאשיסטים, כפי שרבים אצלנו עושים באופן אוטומטי. במרבית המקרים אלו אירופאים פטריוטים מפוכחים המבקשים מאיתנו, מהישראלים ומהיהודים, לגיטימציה. אלו אנשים שרוצים להגן על תרבותם ומולדתם. מרביתם תומכים בנו ובמלחמת המגן שלנו נגד הפשיזם הלאומני הערבי. ואם בשוליים שלהם ישנן נימים אנטישמיות, אלה מוקעים על ידם בכל הזדמנות. אסור אומנם להתעלם מכך, ועלינו לדרוש כי הם יבערו אותם מקרבם, אבל בעת ובעונה אחת, יש להושיט לתנועות הללו יד ולהכיר בהם. עלינו לחבור יחד במאבק משותף לשימור תרבות המערב היהודית-נוצרית, שישראל היא חלק בלתי נפרד ממנה. ייתכן כי דווקא עלייתם של כוחות פטריוטים באירופה המתפכחת תסמן פרק חדש ביחסיה עם מדינת ישראל.
