זינוקה של אסתר במעלות המלוכה היא סוגייה מרתקת ומדהימה. על-רקע תקופה פטריארכלית ומצ'ואיסטית מובהקת, שֶׁבָּהּ המלכה ושתי שאמרה למלך לא להשפלתה מוּצאת להורג, וכל איש הוא מינִי רודן השורר באשתו בממלכת ביתו – אין ספק שמדובר בתופעה ייחודית ויוצאת-דופן. מֵעֵבֶר להשגחה הנסתרת, המושכת בחוטים, שטוותה עלילה מושלמת, אי-אפשר להתעלם מאישיותה האולטימטיבית של אסתר, הגיבורה הראשית במגילה, הממלאת תפקיד מרכזי בגאולת עמה.
בין מרים לאסתר
דומני כי ניתן למתוח קווי דמיון בין מרים הנביאה לאסתר המלכה. שתיהן מנהיגות אקטיביות ואסרטיביות, המצטיינות בתבונה רבה. שתיהן מצטיירות כמנהיגות לאומיות, שנטלו חלק חשוב בהצלת העם. שתיהן הונצחו לדורות, מרים בשירה ובבאר המיתולוגית הקרויות על שמה, ואסתר במגילה.
עם זאת, על-רקע הדמיון בולטים גם ההבדלים הרבים בין שתי הנשים. בניגוד למרים, אסתר היא מלכה בפרס, אשתו של מלך גוי, בממלכה זרה, השולטת כמו מצרים על אימפריה ענקית, ושם צומת העצבים והמוקד שממנו היא מנהלת את פעילותה הציבורית. לעומתה מרים אף היא תושבת ארץ זרה, מצרים, אך היא מנהיגה של העם היהודי בלבד המהווה את זירת פעילותה. בעוד את המשא-ומתן הדיפלומטי לשחרור העם מנהלים אחיה משה ואהרן, מרים כדמות צללים, כמיילדת וכמגשרת, ממלאת תפקידי מפתח בביטול גזירות פרעה להריגת התינוקות הזכרים ובכללם הצלת משה מטביעה. לעומת זאת, אסתר היא דמות מַפְתֵּחַ רָאשית בהצלת היהודים מגזירות המן.
ההבדל בין אסתר למרים בולט גם בנקודת הפתיחה. מרים מתגלה כמנהיגה יוזמת ופעילה מבטן ומלידה, בעלת אחריות לאומית. תחילה כאמור כדמות סתרים, ואחר-כך כמנהיגה מובילה בשירת הים ובמדבר. אסתר לעומתה מתחילה כדמות פסיבית לחלוטין. גם לבית אחשוורוש נלקחה בעל-כורחה, על-פי מדיניות הממלכה בגלל יופייה. היא נאמנה למצוות דודה מרדכי שלא לחשוף את מוצאה. היא צייתנית, ממושמעת וצנועה שאינה מבקשת דבר. גם כמלכה בראשית דרכה היא עדיין שומרת על עֶמדה פאסיבית בתוֹר אשתו של אחשוורוש. מרדכי הצדיק, המגלה את דְּבַר המרד במלך, משתמש בשירותיה כסוכנת למסור את דברו בשמו.
שיעור במנהיגות
פריצת הדרך האישית והציבורית של אסתר מתרחשת על-רקע מצב החירום שאליו נקלע עַמָּהּ בעקבות גזירת המן. לראשונה היא שוברת את שתיקתה, ומתבטאת ברהיטות רבה כאשר היא מבינה שחייה עלולים להיות בסכנה, אִם תיענה לבקשת מרדכי לפנות אל המלך לבטל את הגזירה. מרדכי לא נשאר חייב, ומנַער את אסתר באחת מפאסיביותה. על רגל אחת הוא מעניק לה שיעור במנהיגות. דומה כי הנוסחה שהוא מצביע עליה היא מנהיגות ללא פשרות. מנהיגות היא זכות. מנהיגות אקטיבית פירושה אחריות לאומית וכן, גם נטילת סיכונים (
ציפי לבני, אסתר מאחורייך). את תורת המנהיגות מציג מרדכי לאסתר בהצהרה נוקבת ותובענית: "אַל תְּדַמִּי בנפשךְ להימלט בית המלך מכל היהודים. אִם הַחֲרֵשׁ תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואַתְּ ובית אביך יאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
אסתר מפנימה את המֶסֶר. בבת-אחת היא הופכת מדמות צללים פאסיבית, בכל הקשור לצניעותה האישית בגינוני החצר, לדמות אקטיבית בעלת כישורי מנהיגות מובהקים, הבאים לידי ביטוי מעשי כאשר מדובר בשליחות לאומית. היא מתגלה כדמות ספונטנית וריאלית כאחת, אשר ללא כל חזרה גנרלית נוטלת את עֶמְדַת הפיקוד לידיה, ומצווה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים...וצומו עלי שלושת ימים...ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". מעתה, מדמות פקודה וצייתנית, שעמדה בצילם של המלך אחשוורוש, ולהבדיל מרדכי, היא הופכת לדמות המפקדת הראשית, שמרדכי ואחשוורוש יעמדו בצילה. היא כבר לא אשתו-של, אלא אחשוורוש הוא בעלה-של. הסטטוס החברתי משתנה באופן ברור.
דרכי התמודדות
בים סוף התחלקו ישראל לחמש קבוצות מבחינת תגובתם המיידית לסכנה, היכולות דומני לשמש מודל לדרכי התמודדות בכלל. האחת היא התאבדות – נפילה לים. השנייה היא נסיגה – חזרה למצרים. השלישית היא מלחמה במצרים, והרביעית תפילה. הדרך החמישית היא פרקטית – להיות ריאליים ולהמשיך ללכת קדימה.
אסתר למעשה נקטה את כל חמש דרכי ההתמודדות מול גזירת המן. תגובתה הראשונה למרדכי נראית לכאורה כבריחה ומשתמעת כתשובה שלילית. היא מבהירה למרדכי את הסכנה הכרוכה בפנייה למלך בלי רשות. אולם לאחר שנענתה לפנייה, בעקבות דברי מרדכי, היא מתמודדת עם המשימה בכל ארבע הדרכים האחרות. כמנהיגה, בניגוד לעם בים, אסור לה להחריש, והיא בוחרת אפוא בדרך הריאלית של הליכה למלך, כדי לבטל את גזירת השמד, ומלחמה טוטלית בהמן ובעמו.
אסתר מגייסת את כל התחמושת הרוחנית לטובת העם שיחזור בתשובה. היא מצווה על תפילה ותענית ציבור כדי שתצליח בשליחותה הלאומית לבטל את הגזירה. הערך המוסף של צעד זה הוא באחדות העם, כתיקון לפירוד שגרם לגזירה. התענית אמורה לתקן את חטא האכילה בסעודת אחשוורוש, ושתיית יין נֶסֶךְ בה. אפשרות ההתאבדות, הכרוכה בעצם השליחות הקטלנית, וסכנת המוות הצפויה לה, אם חלילה לא תמצא חן בעיני המלך, נלקחת רק כברירת מחדל "וכאשר אבדתי אבדתי".
כפל הלשון מצביע על אובדן כפול. אובדן אפשרי בגין הפנייה הבלתי חוקית למלך ("אבוא אל המלך אשר לא כדת"), ובגין חשיפת זהותה היהודית. אולם ייתכן שהשימוש הכפול בלשון עבר משקף את אובדנה האישי עם התייתמותה מהוריה, ואת אובדן מלכותה כל עוד לא מימשה את מנהיגותה. זאת בתגובה ללשון האובדן שנוקט מרדכי וכפי שהתבטאה אחר-כך לפני המלך אחשוורוש "איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי".
הפסיכולוגיה בראי המגילה
חטא היהודים היה במשתה אחשוורוש, בשתיית יֵין נֶסֶךְ, על כן גם התיקון הוא במשתה. כדי למשוך את היהודים לחטא, מדיניות המלך על-פי חוק הייתה לא לכפות עליהם את שתיית היין האסור, אלא לאַפשר להם בחירה חופשית. המלך הכיר היטב את הנוסחה של הפסיכולוגיה האנושית, כי כפייה יוצרת אנטגוניזם, ועל כן משך ידו ממנה. "והיין כדת (כחוק) אין אונס". ועם זאת גירה את חיכם של היהודים במיטב היינות על הבר. האטרקציה הייתה יין לפי גיל. בני השבעים זכו ליין עתיק בן שבעים שנה.
התיקון של אסתר היה אפוא כאמור קביעת ימי צום ליהודים, כאנטיתזה לשתייה האסורה, ומשתה כהלכה שנקבע לדורות זֵכֶר לנס פורים. זו היא הסינתזה הרצויה שראשיתה כבר במשתה שערכה היא לְשֵׁם הפלת המן.
אולם לא פחות מתגלה אסתר כפסיכולוגית מדופלמת, הבקיאה ברזי הדיפלומטיה המלכותית. מִבְּלי שלמדה בחוג לפסיכולוגיה היא שולטת היטב בכללי המשחק הפסיכולוגיים וביחסים הבינאישיים, שאותם היא מגייסת לביטול גזירת המן, שיסודה כזכור בחטא לגימת היין החופשי על הבר המלכותי.
בדומה למרים הנביאה, אסתר יוצאת למשימה החשובה חמושה ברוח הקודש ("ותלבש מלכות", רש"י) ובתבונה רבה. אף היא ניחנה באינטליגנציה רגשית מפותחת וביחסי אנוש מעולים. את קבלת הפנים החמה אצל אחשוורוש, שהושיט לה את שרביט הזהב ומוכן ללכת לקראתה ולהעניק לה עד חצי המלכות, היא אינה מנצלת לפנייה ישירה לביטול הגזירה. היא יודעת שזו משימה בלתי אפשרית בפגישה ראשונה. הדבר עלול ליצור אנטגוניזם כפול אצל המלך, בעקבות התדהמה הצפויה לנוכח חשיפת זהותה היהודית של אסתר מחד-גיסא והעוּבדה שהשׂר הבכיר ביותר בממלכתו, יועצו הצמוד המן, הוא האויב מאידך-גיסא. לכן בראש ובראשונה היא נוקטת צעד טקטי, ומזמינה את המלך והמן פעמיים למשתה, כדי ליצור אווירה ידידותית ואינטימית מובהקת, ולרכוש את אֵמונם. בדרך זו היא מכשירה את הקרקע לשטוח את בקשתה נגד המן. גם אז היא בונה את תלונתה בדרך דרמטית והדרגתית. היא פותחת בגינוני מלכות, תוך התייחסות לשאלת המלך ושימוש באותן מטבעות לשון.
דרמה בשש מערכות
והרי הדרמה הקצרה במיטבה בשידור חי בשש מערכות מבית ההפקות של אסתר המלכה. הַסְכִּיתוּ ושִׁמְעוּ:
במערכה הראשונה חוזר דפוס השאלה המוּכר של המלך לאסתר: "מה שאלתךְ אסתר המלכה ותינתן לךְ ומה בקשתךְ עד חצי המלכות וְתֵּעָשׂ". במערכה השנייה חוזר דפוס התשובה של אסתר, המוּכר אף הוא, אשר פותח בגינוני מלכות: "אִם מצאתי חן בעיני המלך ואִם על המלך טוב". אולם בניגוד למשתה הראשון כבר בַּפָּתִיחַ היא מזכירה את הנושא הנדון: "...תינתן לי נפשי בשאלתי ועַמי בבקשתי". בעקבותיו בשלב הבא היא מפרטת את מהות הגזירה, ישר ולעניין, מִבְּלִי להזכיר את זהות הגוזר, אך תוך חשיפת זהותה הלאומית: "נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג וּלְאַבֵּד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי כי אין הַצַּר שוֹוה בנזק המלך". אסתר מבהירה למלך כי לא תצמח לו כל תועלת כלכלית מרצח עמה.
האווירה מתחממת במערכה השלישית לפני השיא הטראגי. כצפוי המלך שואל בדרמטיות על זהות האיש העומד מאחורי הגזירה. "מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן?". הדרמה מגיעה לשיאה במערכה הרביעית עם חשיפת הפואנטה, כאשר אסתר מצביעה בטון דרמטי ובתשובה לָקונית על זהות האויב, שהוא לא אחֵר מאשר המן: "ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה". והשאר היסטוריה.
כך, צעד אחר צעד, בחוכמה ובתבונה רבה, טוֹוה אסתר את עלילת הדרמה לזיהוי האויב. אפשר שהיא מעצימה את מעמדו של המן, שרק הוא הוזמן למשתה עם המלך, כדי להאדיר את נפילתו. ייתכן גם שכוונת אסתר הייתה להכניע את המלך והמן, מעוצמת הֶלֶם ההפתעה, כאשר המן 'הידיד' הופך באחת לאויב מר, ובדרך זו להחליש את התנגדותם. ואומנם המן נבעת מלפני המלך והמלכה. גם המלך הזועם במערכה החמישית הלך לגינת הביתן כדי להירגע. המן מנצל פֶּסֶק-זמן זה להפיל את תחנוניו לפני אסתר.
שאול המלך ריחם על אגג מלך עמלק, אויב היהודים, ובכך גרם נזק לעם לדורות הבאים, והמן שהוא מצאצאיו יוכיח. לעומת זאת, אסתר היא אסרטיבית. היא עומדת בנחישותה ואינה נכנעת לתחנוני המן הרשע על חייו, ובכך תיקנה את חטאו של שאול מאבות משפחתה. במערכה השישית אחשוורוש שב מגינת הביתן אל בית משתה היין כשהמן נופל על מיטת אסתר. סצנה זו דיה למלך הנדהם לחשוד בהמן בבגידה אישית, כי ניצל את היעדרותו המופגנת כדי להוסיף חטא על פשע לבקש את ידה של אסתר אשתו. והמלך כצפוי אינו חוסך מהמן את זעמו ושבט לשונו: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?" הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו.
עד חצי המלכות
ראוי לשים לב לשינוי המעמדי ולטרנספורמציה האישית שעברה אסתר מיתמות עד מלכות. על-רקע מעמדה הנחוּת של האישה בפרס, והיחס הרכושני אליה מצד הבעלים, ושתי שאמרה לא להשפלתה נהרגה. לעומתה אסתר, הנערה הצנועה והצייתנית גם כשהופכת למלכה פועלת על-פי כל חוקי המלכות וגינוניה. אף את דבר המרד במלך היא מוסרת בשם מרדכי. המקרה היחיד שהֵפֵרָה את החוק היה במצוות מרדכי כדי לבטל את גזירת המן. אולם מהרגע שנטלה את מושכות המנהיגות לידיה, הופכת אסתר בתבונתה הרבה לשליטה בפועל, שאחשוורוש מזה ומרדכי מזה פועלים בצילה. בניגוד לוַשתי, המלך מוכן להעניק לה מעמד שוויוני מלא או כמעט מלא "עד חצי המלכות". אולם למעשה, אומנם בנימוס רב, היא מכתיבה למלך מה לעשות, ואחשוורוש נכנע לכל תכתיביה, מביטול גזירת המן ותלייתו ועד השמדת האויב. בזכותה גם מרדכי הועלה לגדולה כשהתמנה משנֶה למלך במקום המן, והיא שהפקידה אותו על ביתו.
מרדכי אומנם כתב את המגילה, אך על-פי בקשתה של אסתר חכמי הדור הכניסו את המגילה לכתובים. בדומה לברוריה, אשת התנא רבי מאיר, ההלכה הוכרעה על פיה.
מֵעֵבֶר לכך, אסתר היא היחידה שתונצח לעתיד לבוא, לאחר שכל החגים יתבטלו בימות המשיח, חוץ מפורים. בזכות אחדוּת העם והחזרתו בתשובה, בזכות העזרה ההדדית, משלוח המנות ומתנות לאביונים, בזכות קבלת התורה וקיום המצוות (מתוך חוויה של התנסות, בניגוד למעמד הר סיני שהיהודים קיבלו עליהם את המצוות לעתיד 'נעשה ונשמע') ברצון ובשמחה, שזו הדרגה הגבוהה ביותר ביהדות וייחודה. זאת במיוחד על-רקע הסיטואציה הגשמית ביותר של אכילה, שתייה ואף השׁתכרות, המקודשות בעזרת המצוות. משום כך צום הכיפורים, הוא רק כמו פורים הממוקם ברמה רוחנית גבוהה יותר מהצום. וראש לכל – בזכות אישה צדיקה, חכמה ואמיצה שגאלה את העם.
העולם במה
כל העולם בָּמָה, בהתאם לאימרתו הידועה של שייקספיר, וכל האנשים בו שחקנים בנֶשֶׁף המסכות של כל השנה. בתפישה היהודית התחפושת החיצונית, דוגמת זו של יעקב לעשיו, אינה מסוגלת להסתיר את הפנימיות. ואכן מֵעֵבֶר לידי עשיו השעירות, זיהה יצחק את קול יעקב ואת ריח גן עדן שנדף ממנו. רבקה שיגרה בְּמַדֵּי עשיו מֶסֶר ברור לבעלה, לא להסתכל בקנקן אלא בתוכֶן, ולהסב את תשומת ליבו לעשיו המתחפש בעיניו לצדיק, אך אינו ראוי לברכות. ומי כמוה, בת בתואל ואחות לבן הרשעים, מכירה היטב את הסחורה. אולם בניגוד לדעה הרווחת, התחפושות, המאפיינות את חג הפורים, באורח פרדוכסלי חושפות את פנימיות האדם. בדומה לחלום הן משקפות את המשאלות הכמוסות ביותר של האדם ואת רובד תת-המודע של נפשו.
אסתר המלכה מצליחה בתבונה רבה וביד אֱמן להשיל מֵעֵבֶר לדמותה את המסכות והגלימות מעל גיבורי המגילה לטוב ולרע, ולגלות את זהותם האמיתית. כפי שראינו, היא חשפה את רשעותו ואת פרצופו האמיתי והבוגדני של המן הרשע. המגילה מציגה את דמותו האירונית הנלעגת במגלומניה הפתטית שלו הבאה לידי ביטוי במחשבה "למי יעשה המלך יקר יותר ממני". הוא מתכנן אפוא לשאת את גלימת המלכות, הכתר והסוס לפחות ליום אחד. אך כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. בסופו של דבר מתברר לו כי האיש אשר המלך חפץ ביקרו אינו אלא אויבו המושבע מרדכי, אשר לא רק מסרב להשתחוות לו, אלא המן הוא זה שירכיב אותו בבגדי מלכות בחוצות העיר.
לפנינו, בתזמון מדויק, בעקבות נדידת שנת המלך, מבנה של סיפור בתוך סיפור, הרומז במפורש על מַפֶּלֶת המן מִזֶּה וגדולת מרדכי, שיתפוס את מקומו כְּמִשְׁנֶה למלך, מִזֶּה. ביום זה המן הוא שגידל את מרדכי אויבו לעין כל בפרסום חוצות בשושן הבירה (הדבר מזכיר אירוניה גורלית אחרת. פרעה, שגזר על המתת משה, גידלו בארמונו). ואכן, כמו במקהלה יוונית, זֶרֶשׁ, אשת המן, והחכמים כצופים אובייקטיביים במחזה, מגלים להמן את האמת ההיסטורית המרה שכל-כך לא רצה לשמוע: "אִם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו". ואומנם, עוד באותו יום נתלה המן, למרבה האירוניה, על העץ הגבוה ביותר שתכנן לתלות עליו את מרדכי, ולמעשה הכין בו את מפלתו הוא.
אסתר חושפת גם את דמותו החלשה של אחשוורוש, המסתתרת מאחורי גלימתו המלכותית ותדמיתו המצו'איסטית, כאשר ציווה להרוג את ושתי בגלל סירוב פקודה. כאמור היא הופכת אותו במציאות, אומנם תוך גינוני מלכות ופוליטיקלי-קורקט, לבובת תיאטרון מכאנית בידיה, הכפוף לכל הוראותיה. מביטול גזירת המן, דרך תלייתו הוא ובניו, ועד להשמדת אויבי היהודים. המגילה מציגה את המלך כדמות אנוכית, הדואגת לאינטרסים האישיים והפוליטיים שלה בלבד. הגמול למרדכי על חשיפת המרד היה לא חלילה מתוך הכרת טובה, אלא כדי למשוך שטינקרים אחרים לחשוף מידע מודיעיני. גם חרבונה, משפיע על המלך לתלות את המן על העץ שהכין למרדכי מיטיבו שהציל את חייו מאותה סיבה.
מִנֶּגֶד המגילה מציגה את דמותו האותנטית והייחודית של מרדכי, שׂר מזַן אחֵר השומר בעקשנות על זהותו היהודית, ומסרב להשתחוות להמן. היא מציינת את נאמנותו לאסתר ודאגתו לה, כשהוא מתעניין בשלומה בביקוריו היומיים בחצר המלך. לא פחות הוא מפגין נאמנות למלך בחשיפת המרד בו. זהו סיפור בתוך סיפור, אשר בעתיד ישתלב במבנה דומה בכל הנוגע לתגמולו האישי בהרכבתו על הסוס כשָׂכר על הצלת המלך.
אולם מעל הכל ראויה לציון נאמנותו ללא סייג לעמו. מרדכי דוחה את בגדי המלכות של אסתר ומסרב להסיר את שקו מעליו בגין הסכנה הלאומית. אולם הוא גם שיחולל את המפנה התפקודי בחיי אסתר, ויכשירה באחת למנהיגותה. מכאן, כפי שראינו, מרדכי יעמוד בצילה וימלא אחר פקודותיה. אסתר היא שתמַנה אותו על בית המן, ובזכותה אחשוורוש הוא שישדרג את מעמדו למשְנה למלך, במקום המן, באמצעות האקט הסמלי – העברת טבעת המלך של המן לידו.
ליהודים הייתה אורה ושמחה.
