יש משהו באביב, מאוד רומנטי ומבטיח. משהו בריח של האוויר ובאווירה. מאידך-גיסא, לא יודעת למה, אבל אני לא ממש אוהבת את ארוחות החג המשפחתיות האלה, הטקסיות. אוהבת את הארוחות המשפחתיות הספונטניות כשאנחנו יוצרים אותן לבד. כמובן שכיהודייה שורשית טובה, מקפידה אני לעשות את כל הנחוץ, אבל משהו בלב, המפגש המשפחתי הזה, יש בו משהו שמה שמרכז אותנו בביחד הזה, זה הסדר. זה הטקס. זה ולא החשק. כולנו חגיגיים. כולנו מצוחצחים. מוכנים ומזומנים לטקס. כולנו מחייכים. כולנו משתדלים. ובכל זאת, משהו בתוכי פנימה - אחר. אולי זו רק תחושה שלי. משהו בי.
במשך כל השנים האחרונות עשינו את הסדר אצל אימא. גם בשנה שעברה. השנה אימא בת 88. עד לרגע זה אנחנו לא לגמרי בטוחים היכן אנחנו עושים את הסדר. יש באימא שלי מין עייפות החומר, החשק והבריאות. בטוח שכשהזמן יתקרב, נתעשת על עצמנו ונדע בדיוק איך ומה, וכמו בטקס הזה, כשכולנו מחייכים ועושים את הכל כדי שיעבור נעים, שקט משהו וקולח.
כך גם כל הנעשה סביב גלעד שליט, לגבי גלעד שליט. יש מעט מדי, לדעתי, אנשים שבאמת באמת זה נוגע בהם פנימה. יש הרבה שימוש ציני מסביב. הפעולה עדיפה על המילים. המעשים הענייניים, התקווה שלי, שאולי באמת ישנם דברים שנעשים מתחת לפני השטח, אולי משהו שלא כולנו יודעים ומעורים בו.
ולנושא אחר - נושא המעסיק אותי לא מעט. נושא ה'אושר'. מילה ענקית, יפה. מהו בדיוק אותו אושר נכסף? רגעים בודדים של פה ושם, סיפוק, חיוך מבפנים, רוגע, עשייה של דברים שאנחנו באמת ובתמים רוצים בהם והולכים איתם עד הסוף. תמיד חוזרת לנושא האמת. האמת נקייה, טהורה. יש בה כוונה בלתי אמצעית. מבפנים החוצה ללא מתווכים, ללא כדאי.
שיהיה לנו חג שמח ורגוע, שיקרו לנו דברים יפים. לו יהי. מזג אוויר מבטיח...?
