השבוע עבר מפלס הכינרת את גובהו המקסימלי בשנה שעברה, 212.66-. גשמי החורף החזירו לכינרת את כל שאיבדה בחודשי הקיץ, ואף יותר. אך למרות שהשנה היא שנה טובה לכינרת, כמעט לכל דיווח על עליית המפלס מתלווה הערה שלכינרת חסרים עוד מספר מטרים כדי להגיע לגובה סביר. הרושם המתקבל בציבור הוא שמי שבאמת מבין, יודע שהשמחה על עליית המפלס היא שמחת עניים, והמצב האמיתי הוא רע ומר.
שמי שבאמת מבין, יודע שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. השיפור המשמעותי ביעילות שיטות התפלת המים הביא לכך שעלות מים מותפלים נמוכה משלושה שקלים למטר מעוקב, בשעה שהמחיר שמשלם הצרכן הביתי הוא בממוצע עשרה שקלים למטר מעוקב. יותר ממחצית המים הראויים לשתיה נצרכים על-ידי הצרכנים הביתיים, ולמעלה ממחצית המים הנצרכים על-ידי החקלאים הם מים שאינם ראויים לשתיה, ובעיקר מים המגיעים ממפעלי טיהור משוכללים.
השיפור באיכות מי הביוב המטוהרים עומד גם בבסיס פרויקט "גאולת הירקון". מים מטוהרים באיכות גבוהה מוזרמים לנחל, שהפך מתעלת ביוב לנחל איתן, ואפילו זקני שבע הטחנות מתקשים להאמין למראה עיניהם נוכח להקות הברווזים ועופות המים האחרים המשייטות בנחת במימיו, כאילו אירופה זה כאן. (מגיעה מילה טובה ל
ראובן לייב שכתב באתר זה סקירה אוהדת על גאולת הירקון, וזכה לקיטונות של בוז מקוראים מרי נפש. קוראים אלה ודאי ישנו את דעתם אם יצטרפו להמוני בית ישראל המטיילים בפארק הירקון, שגם הוא נראה טוב יותר מאי-פעם).
השיפורים בשיטות ההתפלה והטיהור, עם השינוי בדפוסי הצריכה, מביאים אפוא למצב בו הדאגה למפלס הכינרת הופכת לשריד נוסטלגי מן העבר. ואפילו כך, המטרים החסרים למפלס הכינרת הם אלה שיביאו אותו לגובה בו תוצף טבריה, גובה שמעולם לא יכול היה להגיע אליו לפני בניית הסכר במוצא הכינרת אל הירדן. גובהה ההיסטורי של הכינרת הוא 212- מטר, וכדי להגיע לגובה זה חסר רק כחצי מטר, ועם קצת מזל בחודשי האביב יתכן שהמפלס יעבור גם אותו.
אז אם כל כך טוב, מדוע כולם חושבים שבעצם רע? התשובה היא שבנושא זה מתקיים איחוד כוחות נדיר בין התקשורת לרשויות: התקשורת מטבעה מתמקדת בחדשות רעות (והפסיקה לדווח על הכורים האטומיים ביפן כיון שלא קרה שום אסון), ואילו הרשויות היו מעונינות בעבר לעורר את הרושם שהמצב קשה כדי לעודד חיסכון במים, וכיום הן מעונינות לעורר רושם זה כדי להצדיק את העוול שבהעלאת מחירי המים.
אלא שאי-אפשר לרמות את כולם כל הזמן, ואין ספק שבעוד שנים לא רבות יפסיקו לדון בבעיית המים של מדינת ישראל, ויתייחסו אליה כשם שאנו מתייחסים כיום לבעיית זמן ההמתנה לטלפונים. ובינתיים, אפשר לשמוח גם על הגשמים המעלים את מפלס הכינרת, וגם על השיפורים הטכנולוגיים שהפחיתו מחשיבותם.
