פרשת השבוע: מאמרו של השופט גולדסטון

רוב הישראלים חגגו את ה"זיכוי" במאמר שכתב השופט גולדסטון. פניהם של אחרים נפלו מפני שהאשמותיהם נגד ישראל התערערו. אני אינני חוגג ולא נפלו פניי - אני עומד מאחורי הצהרותיי הקודמות, ומתפלל להזדמנות "לבלוע את מילותיי" אם חשדותיי בנוגע למלחמת עזה יופרכו. מאמרו של השופט גולדסטון השאיר אותי עם יותר שאלות. כתבתי לו, ואני מקווה לקבל הבהרות. בתגובה של ארגוני זכויות האדם הישראלים העובדים בשטחים הכבושים, כתבנו שאנחנו מרגישים שהעובדה שצה"ל פתח בחקירת 50 מקרים, ומודה שהעמותות הישראליות הביאו את ההוכחות הנחוצות, מצדיקה חלקית את טענותינו. גם השופט גולדסטון תומך בטענתנו שהחקירות צריכות להיות שקופות. הממצאים שלפיהם היה חשד שצה"ל הרג בכוונה אזרחים היו מהבעייתיים ביותר בדו"ח. בוודאי שכל אחד שאוהב ומזדהה עם ישראל מרגיש הקלה לדעת שלא הייתה פגיעה באזרחים בכוונה תחילה. אני רוצה לדעת האם השופט גולדסטון מסכים שיש צורך בחקירה בלתי תלויה של צה"ל בקשר להוראות פתיחה באש, ולגבי מדיניות ניהול המלחמה של מפקדי הצבא ומדינאים רמי-דרג? האם יש לשופט גולדסטון מידע שהציבור לא יודע? מה אם היינו מגלים שבמקום להשיג את המטרה המוצדקת של הגנה על אזרחים ישראלים, צה"ל ביצע פעולות שהיה ידוע שיובילו להרג של אזרחים רבים, אפילו אם אזרחים אלו לא היו המטרה? ומה אם פעולות אלו לא היו הכרחיות כדי להפסיק את הטילים, אך הקטינו באופן משמעותי את מספר החיילים ההרוגים או הפצועים? ולבסוף, השאלה המוסרית המהותית שהיא מעבר לתחום של ועדה שהמנדט שלה הוא החוק הבינלאומי: האם היתה יכולה הפסקת האש להימשך על-ידי הסכמה לדרישת חמאס שאנחנו נכבד את התחייבויותינו מחודש יוני 2008 להקל במצור על עזה? האם הייתה דרך להגן על הישראלים בלי לצאת למלחמה? בצירוף מקרים מדהים, פרשת השבוע היא פרשת מצורע, העוסקת במצורעים ובבתים נגועים בצרעת. ישראלים רבים מרגישים שחיילים ופוליטיקאים מסוימים, כמו גם הבית הלאומי שלנו, הפכו להיות מעוררי פחד, מובנים שלא כהלכה ומושמצים כמו המצורעים בעבר. אבל, בהיפוך מסוים, בשעה שחז"ל משייכים צרעת לפשע מוסרי - "מוציא שם רע", ישראלים רבים מרגישים שלהפוך אותנו למצורעים על-ידי האשמתנו בפשעים חמורים מבחינה מוסרית, הוא לשון הרע. אנחנו יכולים ללמוד מהכוהן שעשה ככל יכולתו כדי לפסוק שלא הייתה צרעת, או שהיא חלפה. המטרה לא הייתה להגיע לנקודה שבה בית צריך להיהרס, או שמישהו צריך להישאר לעולם מחוץ למחנה. זה היה הליך זהיר לטהר אדם או בית, שדרש לעיתים קרובות טקסי כפרה. לפעמים אבנים מסוימות בבית היו צריכות להיעקר ולהיות מוחלפות. בתסריט הטוב יהיה בדק-בית מדוקדק בביתנו הלאומי, וייקבע שהכל היה טהור. זה לא עומד לקרות. כמה חיילים כבר הורשעו. כמו שהשופט גולדסטון מציין, צה"ל הגיע למסקנה שמדיניות ההגנה על אזרחים, ונוהל השימוש בזרחן לבן, צריכים להשתנות. לא בידינו לטהר לגמרי את העבר, אבל ביכולתנו להמשיך בכיוון שזכה בשבחים של השופט גולדסטון. תלמוד לומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים גמורים אינם עומדים" [ברכות ל"ד]. נוכל לשיר הלל ביום שבו נוכל להגיד שעשינו בדק-בית קפדני ואנחנו טהורים בעינינו, בעיני אלוקים, ואולי אפילו בעיני הקהילה הבינלאומית. בוודאי לא היה קל לשופט גולדסטון לכתוב את מאמרו. אני מקווה שאחרים ילכו בעקבותיו וישנו את עמדותיהם בפומבי. כמו השופט גולדסטון, אני רוצה לראות עידן חדש של הגינות ביקורתית בעולם, שבו איננו מגונים - ואיננו מלוטפים - בחוסר הגינות בידי הקהילה הבינלאומית. אני רוצה לראות את חמאס חוקר את עצמו לפחות באותה רמה שישראל עושה. ואני מקווה שאנחנו הישראלים נלך בעקבות השופט גולדסטון - במקום לראות במילותיו זיכוי מוחלט, אולי האומץ שלו לעדכן את עמדותיו ישמש לנו השראה לעשות אותו הדבר. שבת שלום!