האמת והשקר בתשוקת הנסיגה

נביאי השקר מוכרים את הבטחותיהם, ורבים מאיתנו הקונים. אך כאמור, ישנה גם חצי הכוס המלאה, והיא שרגש חיובי וצודק ביסוד האשליה: הסלידה משעטנז ומחוסר החלטיות; הרצון בבהירות וכנות; ההבנה שההפרדה היא הכרחית; והתשוקה להגשים ביטחון ויציבות לדורי דורות, אפילו במחיר של אכזריות יחסית בהווה, משום שהזכות לחיים מצדיקה גם גירוש, ועדיפה העקירה המהירה של השן הכואבת על פני ייסוריים מתמשכים ומתגברים והולכים. הרגש אכן חיובי, ורק המסקנות מוטעות: מדינת פלשתין אינה מזור לשום בעיה, אלא היא איום קיומי. זהו בפשטות אילוץ של המציאות הטופוגרפית בארצנו הקטנטונת, שהצלחתה של תוכנית החלוקה תלויה לחלוטין ברצונם הטוב של שונאינו המרים ביותר, משום שאין בה שום ערובה ביטחונית פיזית-ממשית. לכן גירוש יהודים לא יתרום לדבר, מלבד לשסעים והסכסוכים הפנימיים המדאיגים ממילא. לא כך יוגשם החלום, לא בלי לב ליבה של ארץ ישראל, לא עם ירושלים חצויה, לא על דרך האיפכא מסתברא המתחכם שלמעשה הוא בגידה בשכל הישר ובאמת הגלויה לכל, נוסח ה"חשיבה הכפולה" האורווליאנית, לאמור שניצחון זה כניעה, נסיגה זו גבורה, וחולשה זה עוצמה. החלום יוגשם רק על-ידי עוצמה אמיתית וגבורה ממשית, על-ידי קנאות לכבודנו ונאמנות לארצנו, ועל-ידי המוכנות, בהינתן האות ההיסטורי לכך, לתבוע בעלות ובלעדיות על זה אשר היה שלנו ורק שלנו מההתחלה.

תומכי הנסיגה מבטיחים לנו הפרדה, אך כל מי שיביט במפות החלוקה למיניהן - הן נבדלות באי-אלו פרטים אך לכולן המכנה המשותף ההכרחי שהן מתווֹת גבולות של דמוגרפיה ולא גיאוגרפיה, כלומר גבולות הנעדרים ממשות ביטחונית או היסטורית - כל מי שיביט במפות יראה על נקלה שהחלוקה איננה באמת גט סופי, אלא כריכתה של מדינת אויב סביב עורקיה הראשיים של ישראל. במקום הפרדה, שתי המדינות יהיו כתאומות סיאמיות חבוקות המחוברות בליבן, בירושלים. וירושלים שלנו, ירושלים של זהב - אותו "ציוֹן" אליו הציונות כיוונה במודע-או-לא מההתחלה, הצידוק היחידי להיותנו דווקא כאן ולא בשום מקום אחר על פני הארץ - ירושלים שלנו תיהפך לעיר ספר מבותרת הלכודה בצבתות אויב. תל אביב תיעשה הבירה-בפועל - מרכז הכובד יועתק מציון מערבה, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה רוחנית - וזה יהיה הצעד הסופי בטשטוש ייחודנו וההתכחשות לייעודנו, ובאימוץ הפסאודו-אמריקניות השטחית וחסרת השורשים, ההתיוונות שהיא הבגידה בעיקר: מדינת היהודים כגטו צר-מותניים, צל חיוור של ברוקלין או מיאמי, בן-כלאיים מכוער של מזרח ערבי ומערב חילוני, ללא גאולה או מלכות או הדר, בסך-הכל אנומליה אזורית בה נפגשים פליטים יהודים עם תושבים ערבים, אנקדוטה מסקרנת בספרי ההיסטוריה להתעניינותם של הדורות הבאים. אז החלום בן שנות אלפיים - להקים מחדש את ביתו המפואר של עם ישראל שיאכלס ויכלכל את מרבית היהודים ואת ילדיהם ואת ילדי ילדיהם לדורי דורות, בכבוד ובבטחה, בהדר ובגדולה, בארץ אבותיהם – חלום זה ייגנז, ואנו ניוותר עם הציונות המינימליסטית שאיננה אלא נחמה עבור יהודי אמריקה או יעד לחופשת הקיץ או מקלט לעת צרה ותו לא, דהיינו מדינת ישראל כקהילה יהודית נוספת מתוך רבות בעולם, ואפילו לא המצליחה שבהן. תומכי החלוקה מבטיחים לנו גם ביטחון, אך הפיילוט המכונה "הינתקות" היה אמור ללמדנו אחרת. ערביי יהודה ושומרון, כמו בעזה, אינם רוצים שלום מוחלט (בניגוד לזמני) על בסיס פשרה עם היהודים, ומלחמת הטרור תימשך גם לאחר קום פלשתין, רק בחסות מדינה ריבונית. הביטחון השוטף ייעשה מאתגר פי כמה, ובהיעדר אחיזה מודעינית וצבאית בשטח, ישראל תיאלץ לתחזק את ביטחונה כל הזמן על-ידי מבצעים חוזרים ונשנים, נוסח המלחמות-בסיבובים בלבנון ובעזה. במקרה של מלחמה בעצימות גבוהה, ישובים ובסיסים וערים ישראלים יהיו נתונים לחסדיהם של אויבינו, שישלטו, בין השאר, על מישור החוף הפרוס בנוחות למרגלות גבעות השומרון. כמו-כן, במלחמה כוללת נוסח מלחמת יום כיפור, מתקפת פתע מחושבת עלולה לבתר לשתיים את ישראל, שבקוֹם פלשתין תיאלץ להידחס למותניים צרים באזור צוואר-בקבוק שרוחבו חמש-עשרה קילומטרים בלבד. ומה לגבי הלגיטימציה המובטחת לנו? גם כאן ה"הינתקות" הייתה התפכחות מכאיבה מאשליה אופטימית זו. שמנו קץ ל"כיבוש" בעזה, לכאורה הבסיס להשמצה ולעוינות ולדה-לגיטימציה בעולם, אך אויבינו, בלי למצמץ, המציאו את ה"מצור על הרצועה" כתירוץ חדש, ואנו המשכנו להיות מטרה יומיומית למשטים, לוועדות חקירה, לגינויים ולגולדסטונים למיניהם. פעם אחר פעם המציאות דורשת שנבין: בלי קשר למעשינו, תמיד יישארו לשונאינו קלפים בשרוול: אם לא השטחים הכבושים אז בעיית הפליטים, אם לא בעיית הפליטים אז ערביי מדינת ישראל המופלים לרעה, ועוד ועוד תירוצים להפעיל בחסותם מלחמה דיפלומטית, תעמולתית וטרוריסטית נגד המדינה היהודית.