גם בעיצומו של סבב עימות נוסף עם החמאס, חיוני שיעמדו לנגד עינינו לקחים שהיו אמורים להילמד מניסיון העבר בסוגייה זו. ראשית דבר, ראוי שתופנם התובנה כי מבצע "עופרת יצוקה" לא היה "סיפור הצלחה", ולמעשה הייתה זו החמצה קשה, שבשקלול מכלול המרכיבים "יצא שכרנו בהפסדנו", הן במישור הצבאי והן במישור מעמדנו הבינלאומי. הנטייה להציג את השקט היחסי ששרר (בין סבב אש אחד למשנהו) כדבר הנובע מהישגיו של המבצע, הייתה בבחינת מצג שווא, אשר ייתכן שנועד לשרת גורמים שונים במערכת הביטחון. עובדתית יש להכיר במציאות, לפיה צה"ל לא השיג הרתעה אפקטיבית מול החמאס, לא חיסל את תשתיתו הצבאית ולא בלם את נתיב ההברחות מסיני לרצועת עזה. למגינת הלב, שוב הוכח כי גם בנסיבות של מבצע יזום שמהלכיו אמורים להיות בשליטה והכוונה ישירות של כוחותינו, מתקשה ההנהגה הביטחונית הישראלית להוביל לשינוי המציאות בשטח, גם בנסיבות של חופש פעולה והפעלת כוח מאסיבית אל מול גורם סמי-צבאי נחות עשרות מונים מצה"ל. יתר על כן, הלכה למעשה, קיבלה מערכת הביטחון את תכתיב "כללי המשחק" של חמאס בהקשר לתרחישים של מעגל הקסמים של פגיעה ותגובה. עובדה זו קיבעה בתודעה האזורית והבינלאומית את ממד ההדדיות בין ישראל לבין החמאס, משל המדובר בשני צידיה של משוואה. יש לתת את הדעת למציאות לפיה גם בהודעות דובר צה"ל הודגש כי פעולות כוחותינו היוו תגובה לירי מן הרצועה, ולא בהכרח מימוש מעשי של ממד ההרתעה. בתודעה הקולקטיבית התקבע היבט "מאזן האימה" בגבול רצועת עזה כדבר טבעי כמעט, ללא עוררין; זאת בשעה שמדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התגרויות בלתי פוסקות מצד ארגוני טרור, גם אם מתקיימת דה-פקטו ברצועה יישות סמי-מדינתית, בעלת צביון טרוריסטי. לאורך זמן התאמצו דוברים ישראלים כמו גם פרשנים ופובליציסטים לייצר הבחנה בין החמאס לבין ארגוני טרור אחרים ברצועה, כאשר הוקפד לחדד כי החמאס הוא במידה מסוימת ה-"GOOD GUY", ואילו ארגונים אחרים, דוגמת הג'יהאד האיסלאמי, נוהגים על דעת עצמם ויורים לעבר שטח ישראל מתוך אידיאולוגיה או אף בשל "התחשבנות" אישית כזו או אחרת. לאחרונה נשמעו אף הערכות מפי גורמי מודיעין ישראלים, לפיהן "בעזה שורר סוג של כאוס", ובמשתמע - החמאס אינו "בעל הבית" ברצועה. יש לתת את הדעת לעובדה כי אמצעי התקשורת הישראלים מעניקים במה בלתי מוגבלת כמעט לדוברים מטעם החמאס, מקנים סוג של אמינות לדבריהם ובוודאי מעבים את דברי הרהב שלהם. כפועל יוצא מכך, במקרים רבים מתקבעים בתודעה הבינלאומית "סיפורי בדים" של הצד הפלשתיני, בעיקר כאשר מתקיים ניסיון מתוחכם של הצד השני למנף נסיבות שבהן נפגעו בלתי מעורבים. זהו מצב בעייתי, בפרט בהינתן העובדה שהודעות דובר צה"ל בהקשר לתקריות במרחב הרצועה מתפרסמות בקצב איטי מדי, ולעתים מכיל נימה "אפולוגטית" המתעמתת עם גירסת הצד האחר. גישה של מגננה זאת ועוד, גם בהתייחס לסבב העימות הנוכחי מול החמאס, נמצאו פרשנים ישראלים בכירים שרמזו לכך כי ישראל "נושאת באחריות" להידרדרות המצב, בשל הפגיעה במספר חוליות מבצעיות של החמאס, ובסיכול התארגנויות מסוכנות של פעילים בכירים של הארגון. גם אם הפגיעה המשמעותית בתשתית המבצעית של חמאס "הרתיחה" את דמו של אחמד ג'עברי, מי שמכונה "רמטכ"ל החמאס", אין לקבל בשום אופן ולו שמץ של אשם בהידרדרות המצב באזור. כבר נמצאנו למדים שגילוי חולשה מצידנו וחתירה לשקט מדומה בדרום אינם תורמים דבר וחצי דבר לייצוב השקט באזור. חוסר האחריות של התקשורת הישראלית בהקשרים אלה, טומן בחובו, ולו בעקיפין, תשתית לביקורת על ישראל מצד גורמים ערביים ובינלאומיים. במקביל, מסתמן כי ישראל נוקטת גישה הסברתית מגננתית בכל הקשור בתיאור האיום הנשקף לישראל מארסנל הרקטות של החמאס, בשעה שחובתנו למנף מציאות שבה הצד השני יסתגר במקלטים ויחשוש לגורלו. זהו ביטוי נוסף להכרה ה"כנועה" בקיומו של מאזן אימה, בשעה שאין זהו מצב הדברים. קוצר היד של ישראל בהקשרים אלה הוא גם תולדה של המחדל המתמשך של היעדר כלי תקשורת ישראלים בשפה הערבית, האמורים להנחיל מסרים שוטפים לשלטונות החמאס ולאוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה. הדבר חמור ביותר לנוכח ההתעלמות השיטתית של כל הגורמים המוסמכים הנוגעים בדבר מ"כיסוי הפער" הבלתי נסבל בממד זה. לא ייתכן שמדינת ישראל אינה יכולה להעביר כל מסר מטעמה לצד הפלשתיני, בעוד כלי התקשורת הישראלים מעניקים אמפליפיקציה לתעמולה הפלשתינית באופן שוטף. יודגש כי לפני כשנתיים פירסם מבקר המדינה דוח נוקב בסוגייה זו, אך כמו בהתייחס לנושאי ביקורת לא מעטים, שקע גם עניין זה אל תהום הנשייה. "השורה התחתונה" בהקשר זה, היא כי ראשי מערכת הביטחון אינם מייחסים את החשיבות הראויה לתחום לוחמת המידע, למרות כל מה שנאמר, ובפרט נוכח העובדה המוכחת שתחום זה מהווה ממד עיקרי להתמודדות מול גורמי טרור בנסיבות של לחימה א-סימטרית. העובדה שמשטר חמאס ברצועת עזה הוא יישות טרוריסטית בלתי לגיטימית הרודה באוכלוסיה המקומית בכוח הזרוע, חייבת לשמש מוטיב מרכזי בארגומנטציה הישראלית מול הזירה הבינלאומית, על אחת כמה וכמה כאשר נהיר לכל כי מי שמלבה את האש ומהווה את הקטליזטור להצטיידות חמאס ברקטות ובטילים המנוצלים לירי כלפי אוכלוסיה אזרחית בישראל היא אירן. בעניין זה נעשה מעט מדי, אם בכלל. הצורך לשכנע את העולם בדבר קיומה של מציאות אנומאלית מעין זו הוא צו השעה, ואין להירתע מהתמודדות עם "מליצי יושר" שונים המתייחסים אל השלטון בעזה כאל ממשל אחראי הראוי להכרה גם מצד ישראל. בשעות לא פשוטות אלה, כאשר יש גם לא מעט רגעים של זקיפות קומה לאור הצלחותיה המרשימות של מערכת "כיפת ברזל", מתבקש מאמץ ישראלי נמרץ הן במישור הצבאי והן במישור ההסברתי-דיפלומטי. מוטב שיופנם כי עדיף "להקדים תרופה למכה" בכל הקשור לפעילות מול הזירה הבינלאומית, מאחר שהתמונה המשודרת לעולם ברגעים אלה היא של "תוקפנות ישראלית" בלתי מידתית, המותירה נפגעים בלתי מעורבים בצד השני. בהקשר זה שוב מסתמן שהעולם בוחן בעיניים "סטריליות" מאזני נפגעים בשני הצדדים, ולא רחוק הרגע שישראל תיאלץ לעמוד בעמדת מגננה מול חזית רחבה בעולם המערבי בהקשר לפגיעה באזרחים. ולסיום - בהקשר דומה, יש לקוות כי ממשלת ישראל תשכיל ותדע למנף את מאמר ה"חרטה" של ריצ'רד גולדסטון, כפי שהבטיחה לעשות. גם אם הנסיבות הנוכחיות "דוחקות" את עניינו של גולדסטון לשולי הבמה, שומה שתינקט הפעילות ההסברתית המתבקשת בכל ערוץ אפשרי, גם אם לכאורה נראים סיכויי ההצלחה שלנו קלושים למדי. חוט מקשר בלתי כתוב עובר בין "דוח גולדסטון" לבין פרשת הילד מוחמד א-דורה. שתי סוגיות אלו הסבו לישראל נזק חמור, ויש האומרים גם בלתי הפיך. אשר על כן, אסור להניח לעניינו של גולדסטון לדעוך, גם בהינתן דברי ההבהרה שלו בהמשך למאמר החרטה. למי שטרם הבין, הסברה או מדיניות ציבורית היא מלאכה שנתפשת כסיזיפית, אולם רק קטני-אמונה יאחזו בדעה שממילא אין תוחלת למאמצי הסברה של ישראל, שכן הללו יתנפצו אל כותל העוינות "מקיר לקיר" של העולם.