עליבות רסיסי השמאל הישראלי

כמה אפשר להמשיך להתרסק לרסיסים ולעשות קולות של חיים? ובכן, אפשר גם אפשר. גם רסיסים יכולים להתרסק לרסיסי רסיסים וגם אלה לגרגרים קטנטנים ולאבק דק. קחו לדוגמה את השמאל הישראלי - היגיון פשוט אומר שמה שנשאר מהשמאל העלוב הזה היה צריך לאסוף את שברי שבריו, לקרב אותם רסיס אל גרגר ואל אבק, ולייצר לכל הפחות איזה רגב שיכול לעבור את אחוז החסימה. בִּמקום זה הם מתנהגים כמו אַמֵבּוֹת המתחלקות עוד ועוד ועוד. מפלגת העבודה התפצלה, קם לו איזה שמאל לאומי, יאיר לפיד מקושש מן הגורן ומן היקב, "עצמאוּת" מבשרת עוד התרסקות וב"מרצ" נשארו עם זהבה גלאון. וכאילו לא די במצבו הטרגי של השמאל הדפוּק הזה, קמו כמה צעירים שוחרי טוב ושלום וכל הבְּלָה-בְּלָה-בְּלָה המוכּר לעייפה, והקימו גוף שמאל שלעת עתה אינו מפלגתי במוצהר וכבר הם מאיימים להרים "מסה פוליטית סוחפת שתיצור טרנד של חזרה לשלטון, אוירה של צבא הדוחף לחתימת הסדר, איום ממשי על המנהיגות הימנית לסיים את הכיבוש" (בּעז גאון, ממייסדי "פורום רובינגר"). זה יפה שצעירים מוכשרים מניחים לעיסוקיהם ופונים לעשות משהו למען החברה הישראלית המוכה והחבולה. מובן מאליו שזוהי יקיצה מדוּמָה ומאוד מאוד מאוחרת מדי. שימו לב לאחד מסעיפי "סיכום פגישת אסטרטגים, עורכים, מעצבי טרנדים, מפיקי אירועים, במאי קמפיינים, 21.10.10": "...פורום רובינגר, בהיותו חממת רעיונות בלתי תלויה של כ 200 מקצוענים מכל תחומי החיים בישראל, תכנס מפגשי "שולחן עגול" של נציגי כל התנועות בארץ שפועלות לסיום הכיבוש. מסביב לשולחן העגול ישבו, אחת לחודשיים לערך, נציגי כל התנועות והמפלגות בארץ הקוראות - לסיומו של הכיבוש. מפגשי ה"שולחן העגול" לא ייוחדו לצורך תיאום אידיאולוגי - אלא לצורך תיאום פרקטי, השלמת פערים, ריכוז משאבים, לימוד מקצועי, יצירת קשרים ופיתוחם של מסרים מתואמים - ככל שניתן. נדון בסוגיות מהסוג הזה: איך בונים מחנה שגווע, איך מנצלים טכנולוגיות חדשות וכלי רשת, איך יוצרים "גאוות מחנה" ומחזיקים את הסומק ללחיי מחנה שהחוויר - בעיקר מפחד. "השולחן העגול" - שאיננו מפלגתי במוצהר והוא נטול שאיפות מפלגתיות - ייצור שיתופי פעולה בין התנועות שייולדו אגב המפגשים. כל תנועה תמשיך לעשות את מה שהיא יודעת, לפי המיתוג האידיאולוגי שלה - אך יסללו ערוצי שיתוף פעולה ויווצר טרנד של חזרה לשלטון. של כוח, מחנה, כר מזמין למנהיגים פוליטיים בהווה ובעתיד שיתבעו את סיום הכיבוש. עכשיו" (שם). כתוב יפה, אַה? טוב, אז נרד לפרטי הקשקוש הזה: אבירי השולחן העגול הזה לא יתאמו אידיאולוגיות אלא יתאמו פרקטיקות להשלים פערים וכו' וכו'. דבר שאי-אפשר ולא יתכן הם מבקשים להם. הלא עיקר הלוּז בצרת השמאל המפוזר והמפורד בישראל נעוּץ באידיאולוגיות שאינן מגובשות, משום שהבסיס הוא שקר ומעליו רעוע על גבי רעוע. הרי כל תנועה תרצה לנכס לעצמה "השלמת פערים, ריכוז משאבים, לימוד מקצועי, יצירת קשרים ופיתוחם של מסרים מתואמים - ככל שניתן" (שם). זהו מתכון בטוח למריבות בלתי פוסקות שיבטיחו עוד ועוד התפצלויות. השאלה: "איך בונים מחנה שגווע" הינה אמירה של אוקסימורון בלתי אפשרי. מחנה שגווע אפשר רק לקבור ולסתום עליו את הגולל עד תחיית המתים. אי-אפשר ולא יתכן ליצור "גאוות מחנה" שגווע, וגם לא להחזיר לו את הסומק ללחיים. היכולת הזאת נמנעה מכל מי שהוא בשר ודם. גוף "שאיננו מפלגתי במוצהר והוא נטול שאיפות מפלגתיות" אין לו מה לעשות בשדה הפוליטי חוץ מלהזיק לרעיונותיו. בפוליטיקה עוסקים אנשים פוליטיים שכל מה שמניע אותם הוא שאיפה פוליטית. מעטים הם הפוליטיקאים שפנו לפוליטיקה כי בער להם בעצמות להביא לשינוי כלשהו. רובם המוחלט מוּנָעִים משאיפות אישיות לגמרי להשיג שררה. "המוצלחים" שבהם רומסים אידיאולוגיות על ימין ועל שמאל בשביל להגיע למטרתם שהיא כאמור "כוח" פוליטי ששכר ותנאים נאים בצידו. תמימות הינה תכונה מיותרת בעולם הפוליטי. לפיכך, לא ייווצרו שום "שיתופי פעולה בין התנועות, ולא שום "ייולדו אגב המפגשים", ולא ייווצר שום "טרנד של חזרה לשלטון". סתם. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.