אפרים הלוי קרא בעיתון
ידיעות אחרונות "להיות מציאותיים": נשיא הרש"פ "איננו יכול לממש הסכם שלום... אין ביכולתו לקיים בחירות... ואין באופק יורש... שיהיה מסוגל לבצע הסכם". גם
בנימין נתניהו אינו יכול להשיג רוב להסכם קבע, כי "אין לו היכולת והכוחות לבצע הסכם כזה בשטח". וגם נשיא ארה"ב אינו מסוגל לכפות כוונותיו על שני הצדדים. הלוי מציע "ליצור כוונות משותפות, בנות ביצוע בטווח זמן קצר".
איך עושים את זה? ומה - אם אי-אפשר?
גיורא איילנד מגיע בעיתון הנ"ל לתובנה שהמדינה הפלשתינית אינה "שאיפה כנה, אמיתית וסופית" של הפלשתינים. מה כן? "רצון לנקמה, צדק" וזכות השיבה, כל אחד לביתו בחיפה, בלוד וברמת אביב. וכשתקום מדינה פלשתינית, תתעצם דרישת ערביי ישראל לעצמאות בגליל ובוואדי ערה, או להפיכת המדינה לדו-לאומית. איילנד מציע להחתים את הפלשתינים על ההכרה בישראל כמדינה יהודית כתנאי לכל הסכם.
שאלה: ואם לא יחתמו? וממתי הם מכבדים את חתימותיהם?
סבר פלוצקר הודה בידיעות אחרונות: "טעיתי ואני מכה על חטא" - כתבתי שישראל יכולה להשיג שלום עם משטרו של אסד תמורת נסיגה בגולן "והולכתי את עצמי שולל... שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים המכבדים זכויות אדם". סיום הכיבוש הוא אינטרס לאומי ישראלי, אבל "שלום עם רודן... הוא בלתי מוסרי, בלתי רצוי ומסוכן לישראל".
כידוע, אין דבר כזה - משטר ערבי "דמוקרטי ומכבד זכויות אדם", וזה כולל את שלטונות רמאללה. המסקנה ברורה.
ירון לונדון הגיע בעיתון למסקנה שהסתלקותנו מן השטחים שכבשנו - לא תסיים את העימות, לא תעקור את השנאה, לא תקפיץ את העולם הערבי לציביליזציה המערבית ולא תשכך שם את הבולמוס הדתי. "אדם בעל שכל מבוגר אינו יכול לבטוח שאסון לא יתרגש מעלינו בעטיה של מדינה פלשתינית". מסקנה? לא די ב"שתי מדינות לשני עמים" ו"הלאה הכיבוש". צריך תוכנית מדינית מורכבת.
היש תוכנית כזאת? היש בכלל תוכנית שטרם מיצו אותה?
