כמו בשנה שעברה, גם השנה בחרה "ארץ נהדרת" לסיים עם מפגן התאבדות של מדינת היהודים. ההשוואה של ישראל למצדה מעידה על התהומות הפתולוגיים של בית הגידול הרעיוני של יוצרי התוכנית. לא המדינה הפלשתינית בחיבור החמאס מאיימים על ישראל, אלא ממשלת ישראל הנוכחית שרוב מוחלט של אזרחי ישראל בחר בה. ערוץ 1, די למרוח את הזמן; אנחנו מחכים וכמהים לתוכנית סאטירה אלטרנטיבית. "לאטמה", אמרנו? [ראה גם: 'ארץ נהדרת' נגד הארץ האחרת]

מול התעמולה המאסיבית לקראת ספטמבר השחור, כדאי לחזור על הדברים הבסיסיים הברורים לכל בר-דעת שאינו "רדוּף שלום" (כהגדרתו המוצלחת של דן מרגלית): גם אם יוסי ביילין יהיה ראש הממשלה ויוזמת ז'נבה או כל יוזמת שמאל אחרת, המותירה מדינה כלשהי ליהודים, תוצע לפלשתינים - הם לא יקבלו זאת וינסו להתחמק. ההיסטוריה הראתה זאת ביחס להצעת החלוקה ועד להצעות של ברק בקמפ דייוויד ולהצעות המפליגות של אהוד אולמרט. הפלשתינים אינם מעוניינים בשברי מדינה. הם רוצים ה-כ-ל כולל הכל. מבחינתם - ובעניין הזה אפשר להוסיף לחמאס גם את הרשות הפלשתינית - אין ליהודים זכות כלשהי על הארץ הזאת, ולכן אי-אפשר להתפשר עליה. בעוד היהודים מתחננים לראות את הסכסוך כסכסוך טריטוריאלי שאפשר להתפשר עליו, מוכיחים הפלשתינים לפלגיהם ועדותיהם, פעם אחר פעם, שמבחינתם הסכסוך הוא קיומי. וכפי שאמר המזרחן הדגול ברנרד לואיס - "על קיום אין מה להתפשר". זאת המציאות העגומה שהשמאל מסרב להביט בעיניה. כדי כך סומאו עיניו עד שלחרפתו הפכה המדינה הפלשתינית לעילת הקיום האינטלקטואלית והפוליטית שלו.

השמאל הישראלי, בסיוע שופרותיו הרבים מדי בתקשורת, מנסה לשטוף את התודעה הציבורית עם איומי ספטמבר השחור המתקרב. ה-6 בספטמבר הוא ה-11 בספטמבר החדש. "מדינה פלשתינית מעבר לפינה", התפייטו בידיעות אחרונות ושיווקו סקר עמום לפיו 48 אחוזים מהציבור הישראלי בעד הכרה במדינה פלשתינית. איזו מדינה פלשתינית? את זה משאירים ב"ידיעות" ליד הדמיון. לוּ הייתה השאלה: האם אתה מוכן להכיר במדינה פלשתינית שתכלול בתוכה את ירושלים, שלא תהיה מפורזת, שתקשור בריתות עם אירן וחיזבאללה וכולי - כמה ישראלים היו מצביעים בעד הכרה כזאת? הרוב הישראלי היחיד לכך נמצא בתקשורת הישראלית ובקרב ערביי ישראל. מופרכות הסקר מתחזקת על-רקע העובדה שאינו מתחשב ברומן החדש בין הרשות הפלשתינית לחמאס. אל דאגה, בזמן הקרוב יישמעו יותר ויותר קולות להידברות עם חמאס. אפשר לקרוא זאת אצל בכירי העיתון שפעם הייתה לו מדינה יהודית והיום יש לו מדינה פלשתינית לקדם. כדאי לאנשי "ידיעות" לקרוא את אמנת החמאס (זמינה באינטרנט לכל דורש) - מדובר במסמך שלא היה מבייש את "מיין קמפף" של היטלר. ועוד מִחזר "ידיעות" את שלושת המוסקטרים - שחק יתום ופרי - לשווק לנו עוד יוזמת שלום הזויה שהפלשתינים אינם מעוניינים בה, אבל מה זה משנה, אם אפשר באמצעותה לנגח את נתניהו? אגב, שימו לב שבגיליון יום השואה של "ידיעות" אין זכר לנתניהו בכותרות הראשיות של עיתון ולא בכותרות המשנה. המונח שהשתמשו בו הוא "ראשי המדינה". מה פתאום לקשר את נתניהו עם כותרת חיובית או ממלכתית; אחרי הכל, הוא לא אבו מאזן יקיר המערכת. בכמה הזדמנויות טענתי שבאמצע שנות השמונים התבצע פוטש ב"ידיעות" שהפך לעיתון שמאל. במסווה של עיתון "אמצע" שיווק "ידיעות" בשלושת העשורים האחרונים בעיקר את תעמולת השמאל. "שלום עכשיו" היה לארגון הבית של העיתון, והימין והמתנחלים - לאויביו. מי יגל עפר מעיניו של הרצל רוזנבלום שגדלתי עליו, שעיתונו פרסם בשבת האחרונה בהבלטה את ההמנון הפלשתיני - "עם הנצח", כך מכנים הפלשתינים את עצמם בהמנון ו"ידיעות" קונה זאת, וגם את השבועה הפלשתינית למות "כלוחם מקריב (כלומר שאהיד), עד שתשוב ארצי", "ארץ המאבק פלשתין" - כל הארץ, כולל תל אביב שבתוכה יושבת המערכת חסרת הבושה של "ידיעות".