בחרתי להביא כאן ציטטות מתוך הספר 'התפכחות', אותו כתב דן מרגלית. זהו דוח מצב מקיף, מעורר דאגה, מדיר שינה מעיניי, וגם מעורר זעם, על ישראלים של שנת 2009, שנכתב בידי אוהב. הוא נכתב בלי ליפות את המציאות או לטשטש אותה, אך גם בלי לאבד את התקווה. "להחזיק עט זה להיות במלחמה", כתב וולטר ב-1748. האמת הפשוטה של הפילוסוף הצרפתי נשכחה בחלק ניכר מהתקשורת העכשווית, דווקא כשהיא כה נחוצה, בהיותה שקועה ביוון המצולה של הון-שלטון הנוגס ואוכל בכל פה ובכל חלקה טובה. ישראל 2009 צריכה אד מורו כחול-לבן.... האמת המרה הייתה שערפאת היה סרבן שלום. השמאל הקיצוני נמנע מלהתבונן במציאות בפיקחון ובפיכחון...למרות זאת שגה המודיעין הישראלי להאמין כי לא ידו של ערפאת הייתה בייזום האינתיפאדה..המודיעין הישראלי התפתה להערכה שערפאת לא רצה בהתלקחות ולא יזם אותה. רק אחרי חילוף משמרות בצמרתו אמרו כמה ממומחיו לראש אמ"ן החדש, אהרן פרקש-זאבי, כי היו בדעה אחרת, אבל לא העזו לתת ביטוי לדעתם אשר חרגה מהקו הכללי. זאבי גינה אותם בשל שתיקה זו והציגה כהתנהלות שגויה. הסיבות העיקריות להינתקות היו אחרות. ראש לשכתו הקרוב דב ויסגלס נהג להצביע על יוזמת ז'נבה כעל הזרז למהפך. יוזמה זו הייתה מהלך מקורי של ד"ר יוסי ביילין...הוא גייס כסף אירופי וחסות משוויץ..אלוף משנה במילואים שאול אריאלי מילא תפקיד חשוב במיזם. .. במסגרת יוזמת ז'נבה עסק אריאלי בסוגיות הגבול והביטחון. כאמור, ויסגלס טען כי התחברותו של שרון לתפיסת הנסיגה החד-צדדית הייתה למעשה מענה לצורך בסיכול יוזמת ז'נבה של ביילין. ..במבט לאחור ברור כי הונע בציניות גם מתחושתו ודעתו שבתמורה לנסיגה מעזה תתמוך בו התקשורת הנוטה שמאלה, ותמזער את העובדות החמורות שנחשפו בחקירות הפליליות נגדו. שרון הפך את עצמו ל'אתרוג של המחנה המתון. חודשים ארוכים סירבתי להאמין כי יש מרכיב כה ציני בתוכנית ההינתקות....אבל שהוא, אבי ההתיישבות בשטחים, יעקור 8,000 יהודים מבתיהם בגלל חקירה נגדו? לא סביר, לא ייתכן, לא יעלה על הדעת. אך שרון רקם את תככיו בעורמה ובאיטיות ובקור רוח, ואני - בחברת רבים מאזרחי ישראל - הבנתי, לדאבוני, באיחור... והבטחתי לעצמי כי לעולם לא אתמוך עוד בגירוש יהודי בידי יהודי מביתו החוקי... אסור לממשלת מדינת היהודים לגרש בכוח את מי שנשלח על ידה ועל דעתה ובהסכמתה ובעידודה ליישב את נחלת אבותינו. המחיר שולם על-ידי תושבי עוטף עזה בירי רקטות ופצצות מרגמה שהגיע עד אשדוד. דבר לא נותר מעקירת גוש קטיף לבד מדאבה ואובדן ממון והצורך להפעיל יד צבאית קשה ב'עופרת יצוקה'. הכל מפני שעלה בידי האתרוג למוטט את הסוכה. ביסודו של דבר אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני אלא על-פי הנוסחה של 'שתי מדינות לשני עמים'. אם יש לו בכלל פתרון. הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה את הפתרון הזה מאז ומעולם....העם היהודי קיבל אותו מאז כפה דוד בן-גוריון על הנהגת התנועה הציונית להשלים עם הצעת החלוקה של ועדת-פיל ביולי 1937... משהחלה מכונת השואה בהשמדת העם היהודי, ועשן היתמר מן המשרפות בשמי אירופה ולעיני העולם כולו, הנהגת ערביי ישראל הייתה היחידה שהתייצבה מרצונה החופשי לצד גרמניה הנאצית. היו עוד ממשלות כבושות ששיתפו פעולה עם אדולף היטלר, אך חאג' אמין אל-חוסייני - ה'יאסר ערפאת' הראשון - היה היחיד שארצו וציבורו לא נכבשו על-ידי גרמניה ובכל זאת פעל לגייס חיילים מוסלמים לשורות הוורמאכט, ואף שידר בהתמדה מברלין. הערבים דבקו בכוונות ההשמדה שלהם גם מקץ עשור... אז המיטו ערביי הארץ על עצמם את ה'נכבה', האסון שלהם. הם נענו לקריאת הנהגתם - ה'ועד הערבי העליון' - ונטשו את בתיהם ועריהם ושדותיהם ופרדסיהם, ועקרו זמנית למדינות השכנות של אחיהם כדי לחזור עם ניצחונן על היהודים ולבזוז את בתיהם ורכושם. .. אמת זו נשכחה עקב רפיונה ורפיסותה של מערכת החינוך הישראלית ותחת כובד תעמולת הכזב הערבית. .. ואני תהיתי בלבי מה עשו בעשור האחרון יוסי שריד ולימור לבנת והפרופסור יולי תמיר, אם בוגרי תיכון בעלי ציונים גבוהים בתעודתם אינם יודעים אמת היסטורית כה פשוטה ומובנת מאליה. זה הניצחון הגדול והמסוכן של התעמולה הפלשתינית.. ישראל העניקה לנוסחה זו ('שתי מדינות לשני עמים') שתי הזדמנויות מכריעות. האחת הייתה באוסלו, 1993. צה"ל הוסג אחור וערפאת לא כיבד אפילו אחת מהתחייבויותיו...ההזדמנות המכרעת להסכם הייתה בקמפ דיוויד 2000. אהוד ברק העז והסכים לדון בחלוקת ירושלים, ולא היה דבר שהבהיל את ערפאת והרתיעו יותר מנכונות זו. שכן הפלשתינים לא חתרו להסכם קבע. הם רצו 'שתי מדינות לשני עמים' רק כהסדר ביניים עד לחיסולה של המדינה היהודית... ועידת קמפ דיוויד היא נייר הלקמוס של הסכסוך. אבו מאזן, המתון שבכולם, סירב להכיר בהיותה של ישראל הריבונית ישות יהודית... הסירוב להכיר בישראל כמולדתו של העם היהודי הוא ההוכחה החותכת כי הרשות הפלשתינית אינה מתכוונת להיעצר ב'שתי מדינות לשני עמים'. שכן אם זה הפתרון שאליו היא חותרת - מדוע היא מסרבת בעקשנות לומר את הדברים במפורש? מצרים - מצרית, סוריה - סורית ופלשתין - פלשתינית, ורק ישראל אינה רשאית להיות יהודית?... אין הסכמה פלשתינית להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. לא מדובר בגחמה מילולית גרידא. הרציונל הפלשתיני מאחורי הסירוב להכיר ביהודים כעם אלא לראותם כעדה ודת ושבט מכוון למנוע מהם את זכות ההגדרה העצמית השמורה לעמים, כפי שניסח אותה הנשיא וודרו וילסון בסיום מלחמת העולם הראשונה. לממד הסמלי יש כאן משמעות משפטית בינלאומית. אולמרט ולבני ידעו טוב מן האחרים שאין שותף פלשתיני לשלום... יעלון שנואש מפתרון 'שתי מדינות לשני עמים', פיתח בספרו 'דרך ארוכה קצרה' את תפיסתו כי לעת הזאת אין טעם לחתור להסכם הסופי אלא לניהול הסכסוך, בהכנסת רפורמות ראויות בתחומי החינוך והביטחון והדמוקרטיזציה בחברה הפלשתינית. ישראל מוכרחה להיות קשובה לרחשי השלום מפלשתין, אך הדיהם עמומים, רחוקים... רק שהדעת נותנת כי אפילו בהנהגה הפלשתינית המתונה אין מי שיאמץ את מרב הוויתורים הישראלים. על מדינת היהודים להיערך לשנים ארוכות בלי שלום. לא מפני שהימין דוחה אותו בתנאיו הבסיסיים, אלא מפני שגם השמאל אינו יכול להשיגו. אולמרט ולבני הם ההוכחה האחרונה, אך לא היחידה. נחוצה היערכות פנימית בתחומי החינוך והדמוגרפיה, לקראת עידן ממושך ללא הסכם שלום. להערכתי, הפלשתינים בשטחים לא היו מתנגדים להגדרתה של ישראל כיהודית, כחלק מרצונם לקדם את כינון פלשתין. מי ששולל ומונע זאת מהם הם אזרחי ישראל הערבים-פלשתינים.. הם טרם השלימו עם זכותם של היהודים להתקיים כמדינה. ישראל היא בעיניהם עובדה ולא זכות. עובדה ניתן להפוך. זכות - לא. רק בעניין אחד ההתפכחות אינה אלא אשרור תמצית השקפתי ומהות הווייתי: מדינת היהודים היא נס גדול וגורלי וצורב. הייתה ונשארה". סוף ציטוט.