הון ושלטון

שיעור בצניעות כל הכבוד לנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, אשר לא רק ויתר ממטרות ציוניות על משכורת עתק בשוק הפרטי, אלא דומני הוא האישיות הבכירה הראשונה, שמוותר על כמעט משכורת מוכפלת. אין ספק, ממרום מעמדו הוא משמש דוגמה אישית לציבור לחיי צניעות. ראוי שהנגיד ישמש מודל לבכירי הבנק, שהם כידוע שיאני שכר בשירות הציבורי, להוריד את רף משכורתם. גם מנהלי הבנקים, המשתכרים מאות אלפי שקלים בחודש, ראוי שילמדו ממנו צניעות מהי ויפחיתו את משכורותיהם הגבוהות מנקרות העיניים. ובא לשוויון החברתי ולמוּסר הכלכלי גואל. רץ לספר לחבר'ה לא סוד הוא שגדעון סער, שר החינוך, הוא איש רודף כותרות. אז הוא הרוויח פעמיים: פעם אחת בהעלאת היוזמה לקיצור החופשה השנתית בבתי הספר, ופעם שנייה בהודעה על ביטולה. ועכשיו ברצינות: דומני כי לא צריך להיות שר בישראל כדי לדעת ששינוי דרמטי במערכת לא מבצעים ברגע האחרון. קיצור החופשה הוא בהחלט שינוי כזה, לאחר שבמשך כל קיומה של המדינה החופש הגדול במשך חודשיים הפך כבר לטאבו. האם כבוד השר אינו יודע כי 'סוף מעשה במחשבה תחילה', וממי החיפזון? וכי צריך לקחת בחשבון גם התנגדויות בלתי צפויות מצד הנוגעים בדבר, ולתת לתוכנית החדשה זמן להתבשל? מה בער לו לרוץ לספר לחבר'ה? טוב, לפחות המורים ירוויחו עוד כמה ימי חופשה, עם ביטול התוכנית, והמלונות וחברות התעופה ישובו לגזור קופונים. האם השר סער ילמד לקח בפעם הבאה, או ששוב לא יעמוד בפני סינווּר אור זרקורי התקשורת? ימים יגידו. השועל והזאב מכירים את משל אזופוס על הזאב והאריה שרבו על פגר, ובסופו של דבר בעוד האריה רודף אחרי הזאב, בלי הפגר כמובן, עט עליו השועל כמוצא שלל רב? לי זה מזכיר את התחרות המתוקשרת על קולות המצביעים במפלגת העבודה בין בוז'י לשלי יחימוביץ', כשהמרוויח העיקרי הוא, איך לא, עמיר פרץ שגזר עליהם קופונים והרוויח, לפי הסקרים, הכי הרבה קולות. האם פרץ קרא את אזופוס? אולי. אז אולי כדאי למתמודדים האחרים ללמוד דבר או שניים מחוכמת אזופוס, ובא למפלגה הגוססת גואל. מיעוט קולני עצומה בארץ ובעולם למען הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית? הברית עם האויב הפלשתיני והכפשת ישראל בדעת הקהל העולמית? אל תתרגשו. על-פי סקר של מכון דחף, בראשות מינה צמח, שנערך לאחרונה, מתברר כי 77% (!) מהציבור הוא נגד נסיגה לקווי 67'. המסקנה המתבקשת היא אפוא שהשמאל הקיצוני הוא מיעוט קולני, המתאפיין ברעש תקשורתי כדי לעשות נפשות לדעותיו, אך אינו מייצג את ישראל, ואינו זוכה לתמיכת רוב העם. אז תכניסו את זה טוב טוב לראש בפעם הבאה כשהשמאל שוב יהיה בכיכרות. עם זאת אי-אפשר להתעלם מהשאלה הרועמת: היכן הרוב? מדוע קולו נדם, ופרט לנוער הגבעות וחסידי 'תג מחיר' הוא כמעט לא נשמע? מדוע הוא מפקיר את הזירה הציבורית לשמאל או לפעילי הימין הקיצוני? לתשומת לבכם חברי כנסת, עיתונאים ופעילים נציגי העם. מיזם מבורך מעֵבר לחיוּל, צה"ל, כידוע, עוסק גם בפרויקטים חברתיים, ומגייס חיילים גם למטרות שיקומיות. כזכוּר רפול ז"ל היה החלוץ שהרים את פרויקט גיוס נוער במצוקה לשֵם שילובו במעגל החברה והתעסוקה לאחר השחרור מהצבא. לאחרונה התבשרנו על מיזם נוסף של שילוב צעירים בעלי פיגור שכלי בשירות הצבאי, במסגרת התוכנית "שווים במדים", המשותפת לצה"ל, לאקי"ם ולמשרד הרווחה. ראוי שמיזם חשוב זה, התורם לשיקומם ולהעלאת דימוים העצמי של המוגבלים, ישמש מודל לשילובם גם במוסדות אחרים בקהילה ובעבודה. הניסיון מוכיח כי, בניגוד לסטיגמה הרווחת בחברה, החריגים המצטיינים באנושיות ובכוח נתינה - וגם בכישורים אמנותיים - יכולים לתרום רבות לסביבתם בהתנדבות ובהשתלבות מקצועית. תפקיד ייצוגי אין ספק שאם המושג חיה פוליטית לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו לכבוד הנשיא שמעון פרס, האיש שחי ונושם פוליטיקה שנים רבות לאורך כל תפקידיו הממלכתיים המגוונים. ועם זאת, לא סוד הוא שתפקיד הנשיא הוא תפקיד ייצוגי, ולא תפקיד ביצועי. לכן, גם אם נדמה שמדובר בגזירה שפרס לא יכול לעמוד בה, הרי למרות החיידק הפוליטי, עם כל הכבוד עליו להינתק מבחינה אופרטיבית מהחיים הפוליטיים, ולכל היותר לנהל אותם במישור הדיפלומטי בלבד. יש אפוא לשלול על הסף את מגעיו עם הרשות הפלשתינית. דווקא כדמות אהודה על דעת הקהל העולמית, שקשריו הדיפלומטיים פרושים ברחבי העולם כולו, הוא יכול להיות על תקן של יועץ, המייצג את האינטרסים של המדינה, וכן, לנצל את השפעתו גם לשחרור גלעד שליט. ובא לציון גואל. שתיקה יפה מה המשותף בין פרשת גלעד שליט לאירן הגרעינית? שבשתיהן מדובר בסוגיות שהשתיקה יפה להן. למרות זאת קמים אישים בעלי רקע צבאי בכיר ומפירים את השתיקה בפרשות רגישות אלה, בגלל שטובתם האישית גוברת על האינטרס הציבורי. כך הרמטכ"ל הפורש, גבי אשכנזי, שמסיבות פוליטיות הצביע על המחדל של הצבא באיתור מקום המסתור של שליט, התבטאות אומללה שפגעה הן בשליט והן בתדמית של צה"ל. כך גם ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, שהביע את דעתו הפומבית נגד אפשרות של תקיפה ישראלית באירן, בגלל אכזבתו מאִי-הארכת כהונתו, ופגע בכך הן בביטחון ישראל והן בכושר ההרתעה של צה"ל. וכל זאת בעידן התקשורת הווירטואלית, כשכל שיעול של גורם צבאי כאן מקבל הד רחב בעולם כולו, ובמיוחד אצל אויבנו. היכן האחריות הלאומית של מי שהיו ממונים על בטחוננו? האם הסרת המדים פירושה התרת כל רסן לשוני? די לפטפטת המיותרת! חתוֹם וּתְרום ההצעה לחייב בחוק את החתימה על כרטיס אד"י, לתרומת איברים, של כל אזרחי ישראל היא הצעה אומללה. אין ספק שתרומת איברים חשובה מאוד לצורך הצלת חיי אדם. לשם כך יש להגביר את המוּדעוּת הציבורית לחשיבותה באמצעות קמפיינים פרסומיים, מבצעי הסברה, פעילוּת קהילתית ועוד. אך מכאן ועד עיגון התרומה בחוק הדרך ארוכה. כל כוחה של התרומה, כפי ששמה מצביע עליה, הוא במהותה הוולונטרית. אי-אפשר לכפות אותה על אנשים המסתייגים מכך מסיבות דתיות ואישיות. אפשר רק לנסות לשכנע אותם. אז הרימו את הכפפה כל הארגונים הנוגעים בדבר. לתשומת לב ארגון אד"י ומשרד הבריאות. כרטיס אדום טוב שההגה בידיים של אגד? לא תמיד. ודאי לא כשהאוטובוס לא עוצר באדום, ועלול לסכן הולכי רגל החוצים את הכביש על-פי החוק באור ירוק, כפי שקרה לאחרונה בצומת הרחובות הנביאים-ישעיהו במרכז העיר ירושלים. למוֹתר לציין את האחריות הכפולה המוטלת על הנהג לא רק לחייו, אלא גם לחיי הנוסעים. הגם נהג 'אגד', המתהדר בבטיחות ובשמירה על החוק, בין העבריינים? פופוליזם בכל מחיר מה לא עושה תנועת 'ישראל ביתנו', בראשות איווט ליברמן, כדי להיות פופוליסטית בכל מחיר? היא הציעה בצדק את חוק הנאמנות, כמבחן לאזרחות, שיועד במיוחד לערביי ישראל, וקצרה 14 מנדטים. מדושנת עונג מההישג האלקטורלי האדיר, כשהיא רוכבת על גל הפופוליזם, העלתה את חוק הגיור, המכיר בגיורים הצבאיים - למורת רוח הרבנים המקפידים על גיור כהלכה - ובלבד לרכוש את אהדת הציבור בכלל, והרוסי - הנוגע בדבר - בפרט. ועתה על הכוֶונת הצעת החוק התורן - להגדיל את קצבאות הילדים, שהוריהם יוצאי צבא, גם אם מדובר בחוק המדיף ריח של אפליה בין ילד לילד, ובמחיר של הגדלת נתח הקופה הציבורית, הצעה שכבר נפלה בשעתה. העיקר להיות פופולריים בעיני הציבור הרחב (בפרט אחרי חקירות ליברמן בידי המשטרה, וההחלטה להגיש כתב אישום נגדו), ולהבטיח מה שיותר מנדטים למפלגה. המציאות עולה על כל דמיון דומני שגם בלי לקרוא את הספר 'ילדה מיותרת' של הסופרת הבריטית, על התעללות של אב חורג בבתו, הרי למרבה הצער הכרוניקה הפלילית, החושפת אותנו למציאות הפסיכופטית שסביבנו, מצביעה על כך, עד כמה המציאות עולה על כל דמיון. מקרי הרצח של עשרות נשים וילדים, בידי אנשים המוגדרים כנורמטיביים, שהיינו עדים להם בשנים האחרונות, הוא הוכחה מובהקת לכך. מדגם מייצג: יוסי פימשטיין, אסף גולדרינג, שרצחו את בנותיהם, זוכרים? איתי בן דרור, שרצח את שלושת ילדיו, והרשימה עוד ארוכה. רק לאחרונה נחשפנו לפרשה המזעזעת של עו"ד פינקלשטיין, המוח שמאחורי כנופיית הרצח הישראלית. מֶסר מפתיע, כפי שציינה הביקורת, ממש לא.