בשבוע שעבר
בחרנו בכותרת שהתיימרה להבחין בין אמת מוחלטת, אמת יחסית ואמת חלקית. יצא שדיברנו על הראשונה שאותה מייצגים אברהם, משה ופנחס כדמויות מופת נצחיות בעם ישראל ובכלל, ועל האחרונה שאותה מייצגים בלעם וזמרי כדמויות מופת שליליות. המסקנה שאמורים היו להסיק הקוראים הנבונים היא שאמת חלקית גרועה משקר מוחלט ואני מקווה (ומניח) שאכן הסיקו אותה. כי במקורותינו, האוחזים באמת חלקית מכונים 'צבוּעים' כפי שהראינו כאן לפני כשלוש שנים [סוטה כ"ב/ב]: אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. אלו היו מילות הפרידה - הצוואה של ינאי המלך מבית חשמונאי, לפני שהעביר את שרביט המלוכה לרעייתו, שלומציון המלכה, בטרם נפטר מן העולם.
זה מה שמאפיין את הצבועים; מנופפים באמת חלקית, טוענים שזו האמת המוחלטת ומצפים לקבל פרס על צדקותם. כידוע, פְּרוּשים היה הכינוי שהוצמד בעם ישראל לאותו רובד חברתי שדבק באמת המוחלטת, שהקפיד לפרוש מכל הנהגה שאינה תואמת באופן מלא להוראות התורה הקדושה, והם גם היו מורי ההלכה בעם ישראל. כנגדם היו הצדוקים, הרפורמים של אז שהתעקשו "לתקן" את ההלכות בהתאם לרוח הזמן ואליהם התחבר ינאי המלך, אשר על כן רדף את הפרושים עד חורמה. במאמר מוסגר נעיר שמכאן לומדים שמלחמת השלטון ברבנים לא התחילה במדינת ישראל וגם לא ברוסיה הסובייטית. אנחנו, כמו ינאי המלך בשעתו, רק ממשיכים את דרכם של ירבעם וחבריו, מלכי האגף הצפוני של ארץ ישראל בימי בית המקדש הראשון.
אמנם בסוף ימיו התפכח ינאי, הוא גילה כי החברים הטובים שליוו אותו במשך כל ימי מלכותו, הם צבועים שעוטפים את האנוכיות שלהם בלבוש מכובד של אידיאולוגיה. הצדוקים טענו שהם מייצגים יהדות חדשה, יהדות מודרנית והומנית יותר מזו שמייצגים הרבנים, ולאורך כל ימיו הוא נסחף אחריהם. רק בסוף ימיו זכה לגלות את האמת, שמדובר במעטפת רעיונית שהאחיזה שלה באמת היא חלקית בלבד והיא מכסה על אנוכיות צרופה. את התובנה הזאת הוא מעביר לאשתו ומציע שתחבור לאלה שדבקים באמת המוחלטת. כי עליהם היא יכולה לסמוך שלא יבגדו בה, שלא ינעצו סכין בגבה בעת שיהיה נדמה להם כי נקרתה לידם ההזדמנות לקחת נקם על הרדיפות שרדף אותם בעלה, או סתם כי יש הזדמנות להרוויח משהו לעצמם.
עד כאן על אמת מוחלטת מול אמת חלקית שהיא גרועה משקר כנ"ל, ועדיין לא אמרנו מילה על האמת היחסית ועל אלה האוחזים בה. מהי האמת היחסית ובמה היא שונה מאמת חלקית? מי הם האוחזים באמת היחסית ומהו מעמדם הערכי? ובכן, בדברי ינאי המלך, האוחזים באמת היחסית מכונים מי שאינן פרושין; שני הקצוות הרעיוניים הם הפרושים (-אמת מוחלטת) והצבועים (-אמת יחסית) ומי הם אלה שאינם פרושים אבל גם אינם צבועים? צריכים לומר שאלה הם עמך ישראל, האנשים הפשוטים שעושים כמיטב יכולתם לדבוק בדרך ישראל סבא, עם הארץ, העם שעבורו נבראה הארץ, כהגדרת חז"ל. אומנם עדיין לא הצליחו להגיע למדרגת הפרושים אבל אין להם שום חיבור לצבועים. הם רוצים באמת ובתמים לדבוק בדרך התורה והמצוות, להידמות לפרושים, לדבוק באמת המוחלטת, אבל נסיבות החיים מאלצות אותם להסתפק במינימום ההכרחי - הקפדה על קיום מצוות ולימוד תורה כשמתאפשר להם.
הם מודעים לכך שעדיין אינם אוחזים באמת המוחלטת, אינם מרמים את עצמם ולא את אחרים, ובכך הם נבדלים מאנשי האמת החלקית. פה ושם הם מצליחים להתעלות למדרגה רוחנית של דבקות מוּדעת בקב"ה ואף לאחוז בה לזמן מה, אבל בדרך כלל הם עסוקים בהתמודדות עם אילוצי המציאות, וקשיי החיים אינם מאפשרים להם להעמיק את הקשר עם הבורא יתברך. כתוצאה מכך הם עלולים להיסחף מדי פעם למחוזות לא רצויים, למעשים, לדיבורים או למחשבות שאינם תואמים להוראות התורה הקדושה, וזה עלול להרחיק אותם מהדבקות הנכספת כל-כך עם הבורא יתברך. כדי להתגבר על נטייה טבעית זו להיסחפות, הם זקוקים לתרגילי חיזוק, לחריגה זמנית מהמהלך הרגיל של חייהם אל עבר הידוק הקשר עם הריבונו של עולם. תרגילי חיזוק כאלה מוצעים להם, לנו בפתיחת פרשת השבוע שלנו, פרשת מַטּוֹת [במדבר ל']: [ג] אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.
חותרים אל האמת המוחלטת
בעניין הנדרים מצאנו בחז"ל דבר והיפוכו לכאורה; מצד אחד אומר ר' עקיבא [אבות ג, י"ג] נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת; כלומר, מי ששואף להגיע למדרגה של הפרושים, כאמור לעיל, צריך להשתמש במכשיר הזה שנקרא נדר. מצד שני, הגמרא [ירושלמי, נדרים כ"ט/א] אומרת: אמר רב אידי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים? כלומר, נדרים זה דבר לא חיובי וצריכים להימנע מהם, אז כיצד לנהוג? בספר ההלכות שלו, הרמב"ם עושה לנו סדר; בהלכות דעות [פרק ג'] הוא אומר: [א] שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה וה
כבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים - גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה; המהלך בדרך זו נקרא חוטא (...). (...) כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? (...).
בסוף הלכות נדרים [פרק י"ג, כ"ג] אומר הרמב"ם: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח; כיצד - כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו - כולן דרך עבודה לשם הם. ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים "נדרים סייג לפרישות". לדרכנו, מדובר במי ששואף להגיע למעלת הפרושים, לפרוש מכל הנהגה שמרופפת את הדבקות שלו בקב"ה, הוא שואף לדבוק באמת המוחלטת, אבל מגלה שיש לו בטבע איזו נטייה להתמכר למשהו שאינו מסייע להגיע לדבקות זו, הנהגה או הרגל שמרחיקים אותו מהריבונו של עולם. המשהו הזה אינו אסור מצד עצמו, אבל ההתמכרות אליו היא בעיה.
אדם כזה, כשהוא נודר ומקיים את נדרו, זהו מהלך לגמרי חיובי, אומר הרמב"ם, עבודה לשם. ועל זה אומר ר' עקיבא שנְדָרִים הם סְיָג לַפְּרִישׁוּת. יהודי כזה מקיים את הוראת אנשי כנסת הגדולה במשנה הראשונה במסכת אבות: וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. בכך שהוא נודר, אוסר על עצמו דברים שמצד עצמם הם מותרים אבל לגביהם מתגלה אצלו חולשת אופי, הוא מציב לעצמו גבולות שימנעו ממנו להתקרב לאזור המסוכן, ימנעו אותו מכניעה לחולשת האופי שלו. למרות זאת אומר הרמב"ם בהלכה הבאה: ואף על-פי שהן עבודה לשם - לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. כלומר, הנדר טוב רק למצבי חירום, רק כאשר האדם אינו רואה שום דרך להתגבר על אותה חולשת אופי, מלבד באמצעות נדר, רק אז ראוי לנדור. מדוע בעצם? מדוע מסתייגים משימוש במכשיר הזה בדרך שיגרה?
ובכן, צריכים לזכור שלכל הנבראים ולכל התופעות בעולם יש תכלית אלוקית וזהו מה שאומרים חז"ל [אבות דרבי נתן, מ"א] [טז] כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר [ישעיה מ"ג]: [ז] כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו. בעברית פשוטה זה אומר שכל דבר שנמצא בעולם, בין אם הוא עתיק כגון יין או ממון (הדוגמאות שבוחר הרמב"ם) ובין אם הוא חדש יחסית כגון מכשירים אלקטרוניים, אינטרנט וכדומה - יהודי אמור למצוא את הדרך להשתמש בהם כדי להרבות את כבודו יתברך בעולם שברא. וכמובן, את זה הוא יוכל לעשות אם יצליח להשתמש בהם לעבודת ה'. היהודי שלנו, זה שאוחז באמת היחסית, לא תמיד מצליח לעשות את זה. בלשון החסידות - במקום להשתמש נכון באותו נברא ולהעלותו לקדושה, הוא מתמכר אליו ובכך מוריד את עצמו למדרגה של הנברא. בדוגמה של הרמב"ם - במקום לאכול במידת הצורך, הוא מתמכר לתענוגות גסטרונומיים ובכך מוריד את עצמו מתחת למדרגת המזון שאכל.
באמצעות הנדר הוא פורש לחלוטין מכל מגע או קשר עם אותם נבראים או תופעות שכלפיהם יש לו חולשה, ובכך הוא מציל את עצמו מירידה רוחנית, אבל באותו זמן הוא גם נמנע מהעלאת הנברא למדרגה של קדושה על-ידי שימוש בו בדרך הנכונה, בדרך שתרבה את כבוד ה' בעולם. על כן אומר הרמב"ם שמלבד במצבי חירום - דרך הנדרים אינה דרך ראויה, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. כלומר, צריכים לחתור אל האיזון, אבל בלי נדרים שבעצם מהותם הם מהלכים קיצוניים של זבנג וגמרנו. בדרך זו, הגם שההתמודדות עם הנטיות הטבעיות תהיה קשה וארוכה יותר, הניצחון יהיה יסודי יותר ולפיכך גם ההתקרבות לה' גדולה יותר. וגם, במהלך המאבק הוא יצליח, מדי פעם לפחות, להשתמש באותם נבראים בדרך הנכונה ולהרבות את כבוד ה' בעולם, שזו התכלית.
