האם המחאה התורנית תצליח? לראשונה יש תחושה שלאנשים באמת אכפת, כואב והם מוחים מכל הלב. אבל האם המחאה תחזיק מעמד ותוביל לשינוי? למה יש תחושה שבישראל יש המון מחאות ומעט תוצאות, ואילו באירופה, ואפילו במדינות שסובבות אותנו, המחאות הן מעטות, אך כשהן כבר מתרחשות, הן אמיתיות, רחבות ובאמת מובילות לשינויים?
טוענים שהגיעו 20 אלף איש. זה יפה, אבל מה זה לעומת מאות האלפים או המיליונים שמחו במצרים, או שמוחים כבר שבועות בסוריה? גם אותם 20 אלף, קצת לפני חצות התפזרו ברובם לביתם או לבתי הקפה. כמה יישארו ברחובות להפגין? כמה יפגינו בערים אחרות?
הממשלה הזאת, כמו כל קודמותיה (ואולי יותר מכולן), ובמיוחד אלה של העשור האחרון, באמת הובילו את המדינה במדרון תלול, מדרון שהופך את המדינה לענייה, דתית, ימנית וגזענית עד כדי בזויה בעולם, והסוף עוד לא נראה. האם ביום הבחירות הקרוב נשלח אותם הביתה? אני חושב שלא. לטעמי, מעולם לא הוכרעו בחירות בישראל (לפחות לא מאז ממשלת רבין השנייה) על-רקע חברתי-כלכלי. נדמה כי הממשלות בישראל תמיד נפלו על-רקע חברתי-כלכלי, אך נבחרו על בסיס מדיני-ביטחוני.
גם הפעם, קצת לפני הבחירות, קופירייטר מוצלח יזרוק לאוויר את המילה "ערבים", וכבמטה קסם יישכחו מחירי הקוטג', הדלק, המים, הדיור, המשכורות הנמוכות, היעדר תקציבים ומימון החרדים, וחרדת הקיום תזקוף את ראשה ותשלח את רובנו להצביע למפלגות שמלבות את השנאה.
אותן מפלגות מבינות את זה, ולכן הן לא מודאגות, ואם נחשוב על זה לרגע, הן לא ממש מגיבות למחאה הזאת. האבסורד הוא שרוב מצביעי אותן מפלגות הם ממעמד כלכלי נמוך ובעצם בחיזוק אותן מפלגות שמפנות תקציבים לצרכים לא רציונליים, הן מונעות תקציבים מהיכן שבאמת צריך ובכך תורמות להרחבת מעגל העוני שסוחף אליו, כמו סערה בים, את מעמד הביניים הקורס, שלא לדבר על קריסת התשתיות.
עניין נוסף הוא, שבישראל הבחירות הן בחירות מגזריות: החרדים מצביעים לחרדים, הדתיים לדתיים, הערבים לערבים, והרוסים לרוסים. וזה משאיר את החילונים לבחור בארבע מפלגות מרכז/שמאל, שבשל מיעוט הקולות והפיזור שלהן רוכשות כוח לא מספק והופכות להיות תלויות באותן מפלגות מגדריות שמרשות לעצמן להתפרע למשך עוד ארבע שנים.
אם אנחנו רוצים שבאמת יהיה פה שינוי אמיתי, על כולנו - וזה כולל את הרופאים, השוטרים, העובדים הסוציאליים, הצעירים, נפגעי הדיור, ואפילו אותו ציבור שנאמן שנים למפלגות אם בלי קשר לאג'נדה שהן מובילות, ובכלל לכל מי שרואה את עצמו כישראלי אמיתי, בעל חוש מוסריות - להתעלות על עצמו, על חרדת הקיום ועל שנאת הערבים, קטנה כגדולה שמקננת בו, ולהתאחד מאחורי מסגרת פוליטית נקייה והגונה - עם אישים בעלי שיעור קומה, ורעיונות נכונים, אשר יעמידו קודם כל את נושא הרווחה בראש סדר העדיפויות ולאחר מכן את סוגיות הביטחון, שכן ללא ביטחון חברתי/כלכלי, אין לנו למעשה גם צורך בביטחון צבאי.
אנחנו חייבים להצעיד את המדינה חזרה לנורמות שלטון ראויות שיהיו בשורה אחת עם הנורמות המקובלות בעולם, להשקיע בתשתיות, ברווחה, בשירותים, במשכורות ראויות לעובדי ציבור, ולהחזיר את הגאווה למושג "עובד ציבור".
לא נראה שיש עוד מדינה בעולם המערבי, שהאזרחים שלה עצמה חשים שאין לה עתיד ועוזבים אותה, ואלו שנשארים ממשיכים לתרום לחורבנה. איך אימצנו לעצמנו את יצר ההרסנות העצמי הזה? הלוואי שאני טועה. אני חרד.