ההורים של מעמד הביניים שותקים. שוטפים קצת מפירות העונה היקרים, טועמים מגבינה רגילה שעולה שמונה שקלים ומתפננים בדירותיהם או בבתיהם הנאים, שטיפחו שנים רבות. הם מדליקים את המזגנים, פעולה שתיגמר בחשבון חשמל של אלפי שקלים, מפעילים ממטרות, שיגררו חשבון מים שיסתכם באלפי שקלים, נוהגים במכוניות ששותות דלק שמתייקר חדשות לבקרים. בשעות הערב הם צופים בגאוות-מה על גבי מסך טלוויזית ענק בילדיהם, ילדי מעמד הביניים, צעירים מלאי חן ומרץ, מתראיינים ואומרים משפטים חברתיים, מנגנים בגיטרות, מאמינים בצדקתם. הם מזכירים להם קצת את שנות השבעים. הם כבר בגיל שהם נהנים מנוסטלגיה. הם, מצידם, כבר לא מסוגלים לשבת באוהלים. גם בבית, במיזוג, הם סובלים מגלי חום והם רצים יותר לשירותים וסובלים מלחץ דם קצת גבוה, שלא לדבר על שומנים בדם וכולסטרול. הן כבר לא יכולות ללבוש סמרטוט מקומט וקצר ולהיראות רעננות, חיוניות ושזופות. הם כבר לא יכולים לישון על הכרס התפוחה והנחירות עלולות להפריע את מנוחת השכנים. חוץ מזה, הם צריכים לשמור על הנכדים, להכין קדרות תבשילים למעמד הביניים הלוחם שם בחוץ, לשחרר קצת את המטפלת של ההורים הזקנים ולעבוד. הם דווקא מעוניינים לעבוד, אבל היו שמחים לקבל את חסכונות הפנסיה שלהם לפני גיל 67 כדי לתמוך במעגל המשפחתי ולסייע לארבעה דורות. אגב, הם מרוויחים לא רע. לא מתלוננים על המשכורת. בזמנו גם הם התחילו בשכר מינימום ונאנקו תחת עול הפרנסה. במשכורת הסבירה שלהם, שעלתה בהדרגה במשך השנים, הם צריכים לממן דיור מוגן להוריהם בעלות של אלפי שקלים. הם לא מוכנים לראות את הוריהם מזדקנים שלא בכבוד או נזרקים לאיזה מוסד ציבורי בתנאים מחפירים. אז הם משלמים לדיור מוגן או למטפלת זרה. עד שהזקנים לא יקבלו צורה של צמח, המדינה לא תממן טיפול נאות. אז הם משלמים, וגם רצים. רצים לבדוק שהכל בסדר, כי לא הייתה תשובה בטלפון, להזמין אינסטלטור לצנרת המוזנחת, לדאוג להיות בבית כשיגיע האיש שהזמינו לתקן את הדוד שהתפוצץ. רצים לקופת-חולים לעשות להם בדיקות, לבתי המרקחת לקנות תרופות שאינן בסל התרופות. רצים איתם לרופאים פרטיים, כי הם לא סומכים על הממסד הרפואי שחוסך בבדיקות ובתרופות. הם לא יתפשרו על הבריאות של הוריהם. אז הם רצים. רצים ומשלמים. הבעיה היא שבמשכורת הסבירה שלהם, שעלתה בהדרגה במשך השנים, הם מסייעים לילדים ללמוד באקדמיה. באוניברסיטה זה עוד סביר. אבל מי שלא הצטיין בלימודיו בתיכון, גורלו לשלם למכללות שלושים אלף שקלים חדשים. לשנה. המכללות, ברובן, מלאות בצעירי מעמד הביניים שהוריהם אינם עשירים. הם שם כי ציוני הבגרות שלהם לא בהכרח מספיקים ללימודי התואר הנחשק. הם חושבים שהשכלה היא דבר הכרחי, אז הם מוכנים לממן. בארץ. בחו"ל. העיקר שילמדו. כי לימדו אותם בשיעורים של דני בן דוד באוניברסיטת תל אביב שתארים מגדילים את הסיכוי לפרנסה טובה. הבעיה היא, שבמשכורת הסבירה שלהם, שעלתה בהדרגה במשך השנים, הם מסייעים לילדים לקנות דירות. שליש מדירת שלושה חדרים לשלושה ילדים זה מיליון וחצי שקלים. בממוצע. גם אם הזוג חסך כל השנים וחי בצמצום, זה עדיין לא דבר של מה בכך. אבל בזה זה רק מתחיל. הצעירים שמממנים שליש דירה בזכות המשכנתה שלקחו גומרים את המשכורת החודשית אחרי שהם מוסיפים למשכנתה 2,500 שקל לילד למעון. כי המדינה מתחילה לממן גנים מגיל שלוש. עד גיל שלוש הילדים לא מעניינים את המדינה. הבעיה היא, שבמשכורת הסבירה שלהם, שעלתה בהדרגה במשך השנים, הם מסייעים לילדים בקניות של יום שישי. שיהיה. מבשלים קצת שיקחו. שיהיה לכל השבוע. חוסכים קצת לנכדים. שיהיה. קונים איזה צעצוע פה ושם. בגד יפה לחג. שולחים את הילדים לנוח. צימר פעם בשנה בגליל, שינוחו. הם עובדים קשה. ההורים של מעמד הביניים בעיקר עייפים. הם לא מאמינים במהפכות. הם חיים בארץ הזו יותר מדי זמן ויודעים שמישהו שם למעלה יעשה בסוף כמה צעדים שירגיעו את השטח. אבל בסוף, כנראה, לא יצא מזה כלום. הם פסימיים כי הם כבר ניסו... התווכחו... בחרו במפלגה אחת... בחרו במפלגה שנייה... כלום לא הועיל. הם לא מאמינים בפוליטיקאים. הם יודעים שרובם מושחתים. הם יודעים על הקשרים בין הון ושלטון, הם יודעים איך השיטה עובדת. הם יודעים שעד שלא תשתנה שיטת הבחירות, עד שלא תופרד הדת מהמדינה, עד שלא תהיה אכיפה, עד שלא תהיה אחריות מינסטריאלית, עד אז - חבל על המאמץ. עדיף לשמור כוח וכסף למס הבא שיפול עליהם.