זכייתה של חגית יאסו ב"כוכב נולד" בשבת האחרונה מהווה פריצת דרך לשבירת חסמים שהחברה הישראלית התרגלה אליהם בנוגע לקליטתם ויכולתם של העולים מאתיופיה. עולי אתיופיה ומדינת ישראל צריכים לחבק את חגית, כי היא יכולה לשמש דוגמה להסברה הישראלית בחו"ל ולחיזוק משמעותי בזינוק העדה האתיופית בהשתלבות בכל המסגרות הקיימות בישראל, שמהוות טאבו עבור העולים מאתיופיה בשאיפתם להיות חלק בלתי נפרד, בזכות ולא בחסד. ערב הגמר של "כוכב נולד" לא דיברנו על הדברים השליליים. אנוכי ואשתי, שהיא חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מרה מרו סנבטו, בדרך כלל אנחנו מתווכחים על כל מיני הערות או אי-דיוקים שעושים בערוצים המסחריים. היא וגם אני לא צופי טלוויזיה מכורים ואין לנו העדפות מסוימות בתוכניות המשודרות בערוצים המסחריים. אבל מתוקף תפקידה היא רוצה לדעת מה קורה על מסכי הטלוויזיה של ערוצים מסחריים ומזפזפת מערוץ 10 לערוץ 2. אני, בצייתנות, מקבל כל את הזפזופים שלה. האמת, היא לא חסידה של תוכניות ריאליטי, אבל המעבר של יאסו לגמר "הדליק" אותה למסך ואני, עד הניצחון, נשארתי פעור-פה. לא צפיתי בכל העונה, אין לי שמץ של מושג מי היו המתמודדים בכל העונה ואיך ולמה הודחו. אבל כשהסתכלתי אל מרה מרו סנבטו כל-כך מרותקת למסך, חשתי שקרה דבר במדינה שלנו. באמת קרה דבר ואנחנו ב-2011. העולים מאתיופיה פרצו למסך הטלוויזיה של ישראל, הפעם בכוחות עצמם, ולא עוד כרוצחי בנות-זוגם ולא עוד עם הקריאות "רוצים אבא ואימא", קריאות הבכי על מסכי החדשות של ישראל שמגישי החדשות והכתבים מגיחים אליהם לאחר השידור. הפעם, צעירה, בת לעולים מאתיופיה, שמתמודדת בתחרות על מסך טלוויזיה - אחת המשפיעות שיש - עם הכישרונות שלה ולא עוד אפליה מתקנת, אלא עם אותם מתמודדים כישרוניים, שכל אחד מהם רואה את עצמו מוכשר מהאחר. הפעם אנחנו חלק מכישרון ולא עוד הכישלון של ערוצי הטלוויזיה הישראלים. כאשר צביקה הדר הקריא את שמה של חגית יאסו, אשתי אמרה בקולי קולות: סוף-סוף רואים את הכישרון ולא את הצבע. אני השתתקתי, פשוט לא היה לי מה להגיד. הייתי מכונס בעצמי לאור דברי השבח שאמרו השופטים של המתמודד דוד לביא. לחגית אמרו שהם איתה בלב ולו יש כישרון, פשוט מאסטרו. אמרתי לעצמי, לא רוצה את הלב שלכם, רוצה את הראש, לא עוד הסתכלות עלינו בעין של רגש, אלא גם להפעיל את המוח, כי אנחנו לא פחות כישרוניים. למחרת הזכייה של חגית יאסו, שאלתי את מרה מרו סנבטו אם היא תתמוך הפעם בתוכניות ריאליטי. התשובה לא הפתיעה אותי. אנחנו כחברה, חייבים להנחיל לדורות הבאים את המורשת וההיסטוריה של העם היהודי ולעסוק גם בדברים קשים, כך שכולם בבוא העת יוכלו להתמודד איתם ברגעי משבר. הריאליטי זה בריחה מהמציאות. צריך שילוב של דברים באופן מאוזן ולא להתעסק אך ורק בריאליטי. לערוצים המסחריים יש השפעה על החברה ותפקידנו לפקח ולעמוד על המשמר שהנוער והילדים יצרכו גם דברים שיועילו להם, ולא להאכיל אותם רק שטויות. מה שמשרד הקליטה והעלייה והסוכנות היהודית לא הצליחו לעשות עם השקעה כספית גבוהה, עם הקמפיין האגרסיבי בשנת 2006, עם הסיסמה "לא חשבתם שתראו אותי, יש עוד כמוני" על מרקע עם צללית שחורה, קורות החיים שלה מופיעים לצידה שחור על גבי לבן. לכאורה הצופים אמורים להיות במתח רב, ואז מאיר את פניה של הדמות אור והדמות, המתגלית כאתיופית, אומרת: "לא חשבתם שתראו אותי. יש עוד הרבה כמוני!". אז הקמפיין עורר תחושות קשות בקרב הצעירים והם תהו - האם הפכנו למוצרי פרסום? משהו כמו "כל מוצר בול", בייחוד כשזה מופיע אחרי תשדיר על אקונומיקה זולה. האמת, האקונומיקה הולמת את המצב שלנו, הרי כישרון יש לנו, אבל הצבע חוסם אותנו, אולי עם קצת אקונומיקה הצבע יירד ונצעד לכל מקום בגאווה, וכך הכישרון שבנו יבוא לידי מימוש.