מובא ברמב"ם במשנה תורה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב" [הלכות תעניות פר' ה', א']. כלומר, אין אנו צמים כדי לזכור את המאורעות שקרו לעם ישראל, אלא כדי להתעורר ולתקן המעשים שגרמו לנו את כל הצרות האלו.
לכן כותב הרמב"ם שהעיקר אינו הצום, אלא התיקון של המעשים כפי שלמדנו מאנשי נינוה, כאשר יונה הנביא נשלח אליהם להזהירם באם לא יעשו תשובה הקב"ה יהפוך את העיר, וכאשר עשו תשובה "וירא האלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" [יונה פר' ג', פס' י']. אין הכתוב מציין כיצד ראה את עם ישראל צם בתענית. אלא שיש חשיבות גדולה בצום, בכוונת הלב ובתיקון המעשים.
יום תשעה באב התקבל במהלך הדורות לא רק כיום זיכרון לחורבן שני בתי המקדש, אלא כיום מועד לפורענויות ולמאורעות קשים בתולדות עמנו. חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, חרב בית המקדש בראשונה ובשנייה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר" [בבלי, תענית כ"ו, ב'].
מתוך הקריאה בפרקי ההיסטוריה שבמקרא ברור לנו כי עובדת חורבן בית המקדש בראשונה ובשנייה ביום זה איננה מדויקת וניתן לראות בדברי הכתוב במלכים ב': "ובחודש החמישי בשבעה לחודש... בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים וישרוף את בית ה'..." [פר' כ"ה, ח'-ט']. לעומתו אנו קוראים בירמיהו: "ובחודש החמישי בעשור לחודש... בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים וישרוף את בית ה'" [נ"ב, י"ב-י"ג]. הגמרא עומדת על הסתירה הקיימת בין המקורות ולפי שיטתה מנסה ליישב אותה באומרה: "הא כיצד (הסתירה שבתאריך)? - בשבעה נכנסו נוכרים להיכל וקלקלו בו שביעי, שמיני. ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו" [בבלי, תענית, כ"ט עמ' א']. הנ"ל בבית ראשון. לומדים אנו מכאן, כי על-פי הדין היינו צריכים לצום גם בעשרה באב ועל כן גם השולחן ערוך קובע שאומנם אין לנו יכולת לצום יומיים, אך נאה שנמשיך את מנהגי האבל גם בעשרה באב [אורח חיים, תקנ"ח].
לעומת זאת, בית שני חרב בתשעה באב. עדות היסטורית מדויקת מוצאים אנו בספרו של יוסף בן מתתיהו [מלחמות היהודים, ספר ו']. התופעה של חורבן שני בתי המקדש באותו זמן הייתה חוויה קשה לחז"ל, ולכן שייכו ליום זה גם אסונות ומאורעות קשים בתולדות העם, שלא היה להם קשר עם חורבן המקדש עצמו.
על כן נקבעו מספר אירועים בחיי עם ישראל דווקא בתשעה באב. לדוגמה, יום שובם של המרגלים מארץ כנען לדווח למשה על המתרחש בארץ היה ערב תשעה באב. לאחר הדיווח המדכא של עשרת המרגלים פורץ העם בבכי ודורש לשוב מצרימה. אז ניכר כעסו של הקב"ה בעם ישראל וקובע: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות" [בבלי, תענית כ"ט, א']. גם החורבן הסופי של ביתר, מעוזו של בר כוכבא, ארע ביום זה, ואף חרישת ירושלים וזריית המלח על-ידי הרומאים - סמל לחורבן עולמים - נעשו גם הן, על-פי המסורת, ביום זה.
עתה, ננסה להבין את משמעותם של המאורעות שעברו על עם ישראל במהלך השנים שגרמו לחורבן איום זה, והשאלה הנשאלת היא על מה חרבה הארץ? שאלה זו נשאלת בגמרא ותשובתה בצידה. "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" [יומא, ט' עמ' ב'].
על סוגייה זו של שנאת חינם שהייתה בבית שני קיימים סיפורים בתלמוד ולכולם מגמה אחת ברורה. החורבן בא לעם ישראל כתוצאה מדרכי התנהגות לא ראויות. על-אף שתקופת בית שני הייתה תקופה פוריה מאוד בהתפתחות דרכי הלימוד וההלכה וקיומן של המצוות, הרי שבד בבד היו בתקופה זו מחלוקות קשות ביותר שלא היו לשם שמיים. המחלוקת השמידה כל חלקה טובה בעם, קבוצות שונות נאבקו זו בזו עד כדי שפיכות דמים וחמור מכך, עד כדי הלשנה לשלטון הרומאי אשר הגיב בדרך-כלל ביד קשה.
במשך השנים קיבל הצום משמעות של יום אבל על אסונות רבים נוספים. בשנת 1306 ביום זה גורשו יהודי צרפת. בשנת 1492 גורשו ביום זה יהודי ספרד. בשנת 1941 הובאו ביום זה יהודי פולין לגטאות, ושנה לאחר מכן ביום זה נשרף גטו ורשה. על כן קבעו חכמינו כי בתקופה זו יש להקפיד מאוד בדיני אבלות, אין לערוך חופות ושמחות אחרות, ותקופה זו נחשבת להרת-אסונות.
יחד עם הצער, האבל והכאב הגדול נולדה גם הנחמה. דבר המבשר על תהליכים חדשים בבניין הארץ וכינונה. הייחול לבואו הקרוב של המשיח כפי שמוצאים אנו בדברי הירושלמי: "ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל" [ברכות פ"ב].
החורבן והגאולה צועדים משולבים זה בזה וכפי שידוע בספרים הקדושים, שהמספר תשע לעולם מצמיח תשועה, תינוק נולד לאחר תשעה ירחי לידה. המשיח נולד בתשעה באב. שנת התש"ע תהפוך - לעשר - לעשירות גדולה. רק מי שהולך בלילה ללא כוכבים וירח מסוגל להבחין באור הזעיר המנצנץ מרחוק והמעיד על בואו של משיח ובניין הארץ - אור הגאולה.
