אצל הישראלים מסתמנת תופעה (המעוגנת גם בנתונים האמפיריים שבמחקר), לפיה רמת חוסר הביטחון כמעט שאינה משתנה לאורך זמן, ואם קיים שינוי (שאינו חופף נקודות שיא בעוצמת הטרור), הוא איטי וממושך מאוד. בשינויים בולטים בעוצמת הטרור (נקודות-שיא זמניות) מובחן שינוי חולף ורמת חוסר הביטחון חוזרת בקרוב ומתכנסת לקו הממוצע הרב-שנתי.
הסברים אפשריים לתופעה זו הם המבנה הנפשי של הישראלי המצוי, שהסתגל במשך זמן רב לחיות תחת איומי מלחמה ו/או טרור, שאותם הוא מדחיק, אף שהוא מודע להם כאשר הוא נשאל על כך במפורש. כושר התמודדות זה של הישראלים באיומים מתמידים, שואב חיזוק מניסיון העבר במלחמות ישראל, שבו יצאה ישראל גם ממצבים קשים כשידה על העליונה ובחלק מהמקרים גם בניצחון גדול או בהישגים משמעותיים. "הנחת העבודה" של הישראלי המצוי היא שבהגיע שעת המבחן, תדע ישראל לחזור על הישגיה ולכן רמת האיום דה-פקטו, נמוכה יותר ממה שנראה על פניה. זאת ועוד, בעיתות חירום, מתרחשת "טרנספורמציה חברתית" וכלל הציבור מתגייס נפשית ומעשית למאמץ המלחמתי/הגנתי, הציבור נעשה סולידרי עם המדינה ובינו לבין עצמו, ורמת הלכידות עולה כל עוד נמשך מצב החירום.
בתרחיש זה חלו בשנים האחרונות שינויים, שמקורם בעובדה שישראל נותרה מאוימת, אבל היא אינה מנהלת מלחמה דומה למלחמות העבר. במלחמה מהסוג החדש שנהוג לכנותה מלחמה בעצימות נמוכה, ובצורתה המתקדמת יותר מלחמה מהדור הרביעי, ישראל מתקשה לחזור על הישגי מלחמות העבר, משום שהיא ערוכה מתוך שמרנות יתרה בעיקר למלחמות אלה שבהן הצליחה, אבל גם משום שהתנאים לניהול המלחמות החדשות עדיין לא הופנמו בישראל וההיערכות האסטרטגית-מדינית מולן מפגרת אפילו יותר מההיערכות האופרטיבית-דוקטרינרית. הציבור שמצפה לתוצאות דומות לעבר, חוזר ומתאכזב מהמנהיגות המדינית והצבאית, על שאינן מצליחות לספק את הסחורה.
בעבר שילמה ישראל מחיר על הישגיה במלחמות, ובתמורה קיבלה הישגים צבאיים, הישגים מדיניים ותקופות ממושכות למדי (בדרך-כלל של שקט), שבזכותם הייתה יכולה להמשיך ולנהל את חייה ואפילו לצמוח ולהתפתח. המלחמות החדשות נושאות אופי שונה, ותוצאותיהן לרוב החלטיות פחות, והתמורה המתקבלת עבור המחיר המשולם בדם ובדמים אינה משכנעת. המציאות החדשה גם אינה מבטיחה התמשכות שקט זה, ועצימות האיום חוזרת במהירות לרמה שלפני המלחמה ואף עולה עליה. המלחמה הופכת למלחמת התשה בשלבים, ומותמרת בהתמדה למלחמת שחיקה "חסרת תכלית"
1. מציאות כזו, קשה יותר לציבור הישראלי לעכל והשלכותיה, שטרם מיצו את עצמן, מתבטאות בהתגברות הקיטובים החברתיים, התגברות האלימות בחברה הישראלית, ניסיונות לדחוק את הקץ על-ידי הימנעות מטיפול צבאי בבעיות שמתפתחות לאורך גבולותיה של ישראל ועוד. כל אלה מובילים לאפקט מצטבר של גידול בעצימות האיום, שאין בצידו גורם מפצה או מרכך
2.
על-פי תפישה זו, הלכידות היא ה"חיסון החברתי" הטבעי שמעמידה קבוצה, במקרה זה הציבור הישראלי, כאמצעי-נגד לאיום מתגבר. הלכידות פועלת בתודעה של היחיד המתפקד במסגרת הקבוצה, כ"מכפיל כוח" עמידה בין היתר בכך שהיא מפחיתה את המרכיב הקבוע של תחושת חוסר הביטחון בקצב העולה על התרומה של העצמת הטרור. במקרה הפחות טוב, היא שומרת על רמה פחות או יותר אחידה של תחושת חוסר ביטחון קבועה לאורך זמן.
נמצא במחקר שגורמים המשפיעים על הלכידות דוגמת פערי הכנסה או רמת חיים, אמון במנהיגות הפוליטית, גאווה לאומית, או איכות חיים המיוחסת למדינה ולתנאים המיוחדים שבה, נמצאים כולם במגמת ירידה בדור האחרון. כדי לעמוד על התרומה הפרטנית של כל אחד מהם, נדרשים מחקרים משלימים, ומחקרים כאלה יאפשרו בניית מדד משוקלל אחד, שבכוחו לבטא את מצב הלכידות החברתית בכל רגע נתון. התזה שבעבודה זו גורסת שראוי להתקדם בעידון והשלמה של מודל המחקר ככלי להערכת מצבה של מדינה מאוימת, במסגרת מכלול שיקולי הביטחון הלאומי שהיא אמורה לעשות.
ישראל היא חברה שסועה וניתן לציין בה לפחות שישה שסעים חברתיים בולטים, מהם עמוקים מאוד, למשל: השסע המדיני, השסע הדתי והשסע הריבודי. שסעים, על-פי הגדרתם, פועלים כגורמי נגד ללכידות החברתית, דהיינו: כגורמי החלשה. מכאן שאחד התפקידים המרכזיים של השלטון הוא לפעול לצמצום אם לא לביטול מלא של השסעים הקיימים, ולשאוף להימנעות מהיווצרותם של שסעים חדשים. הואיל והשסע הריבודי הוא אולי השסע החמור ביותר, רידודו חייב להפוך ליעד חברתי-כלכלי מרכזי של כל ממשלה בישראל. על ממשלות ישראל להיות ערות לאיום הנשקף מהרמה הקבועה הגבוהה של חוסר הביטחון בציבור הישראלי, בתנאי הא-סימטריה שבהם מתנהלות מלחמות הטרור.
הא-סימטריה אינה רק בין הכוחות הלוחמים אלא גם בתוך הציבור האזרחי הסופג את פגיעותיה של מלחמה זו - הצפון במלחמת לבנון השנייה, עוטף עזה בכל התקופה שמאז האינתיפדה השנייה, ההתיישבות באיו"ש מאז האינתיפדה הראשונה, מרכז הארץ במלחמת המפרץ הראשונה ועוד דוגמאות למכביר בהיסטוריה הישראלית. א-סימטריה זו אינה תורמת לשיפור הלכידות החברתית (לשון המעטה) משום שיש מי שסופג ויש מי שמנהל אורח-חיים ראוותני וחסר כל סולידריות עם הקבוצות המותקפות והעומדות בקווי העימות
3. ממשלות ישראל חייבות למצוא דרך לחלק את הנטל המלחמתי, בין אם מדובר במלחמה קונבנציונלית ובין אם במלחמות שחיקה א-סימטריות, בין כלל האוכלוסיה. למשל: אזורים מותקפים יהנו מתנאי העדפה כלכליים מסוגים שונים כל עוד לא מדובר בהכרזת מלחמה כוללת, שבה כל האזרחים וכל האזורים נמצאים בסטטוס זהה של שותפים לנטל. או אזורים מותקפים יזכו להעדפה ברורה בהקצאת מערכות הגנה פסיביות ואקטיביות על חשבון המדינה לעומת אזורים אחרים. מגויסים יקבלו פיצוי על נזקים כלכליים באמצעות מלוות מלחמה אד-הוק למטרה זו בלבד, בהשוואה למי שלא גויסו והמשיכו בחיי השיגרה.
מתארי האיום ה"מודלפים" לציבור בחודשים האחרונים מצביעים על כך שאיומי הטרור הקונבנציונליים ילכו ויחריפו, וכי נשק תלול-מסלול מסוגים שונים יעמיד תחת איום את מרבית שטחי המדינה אם לא את כולם. במציאות שבה רק חלקים מסוימים במדינה היו נתונים לאיום - קצר או ממושך - עמדו, לפעמים תיאורטית בלבד, לרשות האזרחים אמצעי התגוננות שונים, ובכללם העתקת מגורים זמנית לאזורים שנמצאו מחוץ לקו האש
4. תחת איום גלובלי, אפשרות זו אינה מעשית, וסביר להניח שגם תהיה לא מועילה. אף שישראל תימצא תחת איום מלחמה שעל-פי ההגדרה בספרות היא מלחמה בעצימות נמוכה, בפועל זו עשויה להיות מלחמה כוללת שתקיף את כלל האוכלוסיה האזרחית ותהיה ממושכת מכל המלחמות הקונבנציונליות שידענו בעבר. סביר להניח שבמצב כזה תחזור הסולידריות הישראלית הידועה בחירום ותשוב להרים ראש, אבל אין ודאות שבהינתן נקודת התחלה גרועה יותר מאלו שהיו בעבר, תרומתה לכושר ההתמודדות הלאומי לא תהיה כתמול שלשום. ממשלת ישראל חייבת לקחת בחשבון אפשרות זו ולהתכונן לקראתה.
אנו מגיעים לשאלה יסודית מאוד במדעי המדינה - מתי מתמוטטות מדינות (או חברות) ומה הם הגורמים לכך. על-פי גישת המערכות, מנוסחת השאלה בדרך-כלל כשאלה של יציבות מערכתית: מתי ומה יכול להוציא את המערכת המדינתית משיווי-משקל. מנקודת ראות חברתית, השאלה ניתנת להתנסח כך: מתי ומה הם הגורמים להתפוררות של קבוצה חברתית, או מתי מפסיקה חברה לתפקד כיישות אחודה שיש לה מאפייני זהות, התנהגות ואינטרסים ייחודיים שבהם היא שונה מקבוצות חברתיות אחרות. בספרו "התמוטטות" טוען דיימונד ג'ארד
5, שהתמוטטות מתרחשת כאשר חברה או ציוויליזציה מפסיקה להתמודד כיחידה אחת עם שינויי סביבה אשר מאיימים על המצב הקיים בה; התמודדות שקולה להסתגלות והתמוטטות לדעיכה חלקית או מלאה, איטית או מהירה עד לחידלון מוחלט במקרה האולטימטיבי. בקונטקסט הנוכחי של הדברים, מיתרגמת השאלה לנוסח הכורך את עצימות האיום עם פרימת הקשרים החברתיים באופן שהתנ"ך הגדיר אותו כ"איש לאוהליך ישראל..."; כל אחד לעצמו ואולי גם לביתו, ולעזאזל כל השאר.
סכנה נודעת מהעובדה ששני המשתנים: עצימות האיום מזה ורמת הלכידות מזה, פועלים בדור האחרון במגמה המחזקת את הכוחות הצטריפוגליים בישראל. עצימות האיום גדלה והולכת ואילו רמת הלכידות נמצאת בירידה מתמשכת. אין בידינו עדיין כלים למדידה מדויקת של מרחק החברה, כאן ובמקומות אחרים, "מנקודת ההיפוך" אבל אין ספק שהתקרבנו אליה בדור האחרון, וכי איומים חיצוניים ממלאים בהתרחשות כזו תפקיד כפול: ברמת לכידות נתונה, עד לעצימות מסוימת, הם גורם מלכד ומחזק את החברה בהתמודדותה מול האיום, מעבר לעצימות זו הם פועלים כמפוררי החברה, וכאן מדובר כבר באיום קיומי. חשוב מאוד שישראל בנתוני האיום הבסיסיים שלה תתרחק ככל שניתן ממצב שבו הלכידות החברתית מפסיקה למלא תפקיד של מכפיל כוח בעמידות החברה כנגד איומים חיצוניים.
אם נתעלם מספקולציות, שלא כולן מצוצות מן האצבע, שלא לכל המשתתפים במחאה החברתית האחרונה מטרות זהות למטרות המוצהרות שלה, וגורמים לא מעטים משתמשים בה כפלטפורמה פוליטית, לקידום מטרות פוליטיות, נוכל לקשור את יסודותיה לדברים שנאמרו לעיל. המחאה החברתית מבטאת שנים מהשסעים המרכזיים בישראל: הפערים הכלכליים-חברתיים והנתק המתרחב בין הציבור הסולידי לבין מוסדות המדינה ומנהיגותה הנבחרת. דהיינו, המחאה מבטאת פן אחד חשוב של היחלשות בולטת של הלכידות החברתית. לנוכח האתגרים החזויים לישראל בחומש הקרוב, וכנראה גם בעשור הקרוב, משבר לכידות זה הוא רציני ומחייב התעשתות מהירה של המדינה והיחלצות לטיפול מזורז ויעיל בו. אין ספק שלא ניתן לפתור הכל כאן ועכשיו, אבל ניתן להכיר בצורך להידבר
בתום לב עם הציבור, להיערך ארגונית ותכנונית למתן תשובות ולמקם את הנושא כולו במרכז השיח הציבורי ובמוקד תשומת הלב של הממשלה והרשויות המוניציפליות.
גם מנקודת ראות של הביטחון הלאומי, טיפול יעיל וזריז במשבר זה חשוב לא פחות מעוד מערכות "כיפת ברזל" ואפילו מ-35-F!
