ככל שנמשכת מחאת הדיור עולים וגוברים הקולות - הן של אנשי תקשורת, הן של פוליטיקאים, הטוענים כי המחאה אינה מכוונת לגופו של עניין, אלא בעלת מניעים נסתרים, בבחינת קונספירציה שמטרתה להפיל את שלטון נתניהו והליכוד ולא לפתור באופן ממשי את הבעיה.
כמובן, לבעלי דעה זו אג'נדה משלהם, אבל אל לנו לחשוב כי אג'נדה זו מעוורת את עיניהם. הרי גם הם מסכימים כי מחאת הדיור מוצדקת, רק שלדעתם משתמשים בה באופן ציני. אה כן, הם גם מסכימים כי מחאת הקוטג' מוצדקת, ומחאת הרופאים, ומחאת הדלק, ומחאת העגלות, ובכלל, מחאת "אנשי מעמד הביניים", אבל לא הדרישה להפיל את ממשלת הליכוד. דרישה זו, לדעתם, אינה ממן העניין, ובכלל, היא עולה מן השמאל, ולכן, ברור, אין לה כל טעם צודק.
כאשר עלה הליכוד לשלטון ב-1977 היה בכך מימושו של צדק חברתי. קבוצה גדולה של אנשים, אזרחים, הרבה יותר ממחצית האוכלוסיה, וגם אם היו פחות לא היה הדבר משנה, התקוממה נגד הדרתה, הפלייתה, הפחתתה, על-ידי קבוצה אחרת של אנשים, וסילקה את האחרונים מן השלטון. מה שבכל זאת היה לא-הכרחי בהתרחשות זאת, מה שיכול היה - מבחינת הצדק החברתי וההתרחשות ההיסטורית כאחת - להיות אחרת, היה ההשתייכות האידיאולוגית החברתית-כלכלית של משתתפי הדרמה. רוצה לומר, העובדה שהקבוצה המפלה הייתה בעלת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית ואילו את הקבוצה המופלית ייצגה מפלגה בעלת אידיאולוגיה כלכלית-חברתית ימנית-קפיטליסטית הייתה מקרית ולא מהותית. באותה מידה היינו אומרים כי צדק היסטורי התרחש, גם אם מפלגת העבודה הייתה מייצגת את המוני השכבות החלשות והמזרחיות-ברובן, ומפלגת הליכוד את האליטה האשכנזית השלטת. גם - ורצוי לזכור זאת - המדיניות הכלכלית-חברתית של הליכוד דאז רחוקה הייתה מן הקפיטליזם האבסולוטי, הכה-אמריקני, של ממשלת נתניהו לדורותיה.
אולם כך היה, ואת העבר כידוע אי-אפשר לשנות. נוצר אפוא פרדוכס, פרדוכס ששורשיו המוסריים איתנים, אך ענפיו וצמרתו באושים. שהרי אותה מפלגה, אותה אידיאולוגיה, ששוב ושוב נבחרת לשלוט ולהוליך את העם, היא אותה מפלגה אשר מדכאת הלוך ודכא - מעצם האידיאולוגיה שלה, שלא לומר, וזו כבר שאלה אחרת, מעצם השאיפה התועלתנית של אנשיה - את אותם אלה שבוחרים בה, ששומרים אותה בשלטון ומבססים אותה שם. אותה מפלגה, שניצחונה יסודו בצדק חברתי, הולכת ורומסת, הולכת ומורידה - מעצם האידיאולוגיה הקפיטליסטית-שמרנית שלה, אשר מקצינה עוד ועוד לאורך השנים - את אותם אלה, היינו, אנשי השכבות הסוציו-אקונומיות החלשות, שהעלוה ומחזיקים אותה במרום. בדיוק אותם דברים שנעשו אז מן הסיבות הלא-נכונות, נעשים גם היום מסיבות לא נכונות, אחרות.
אלא שאותם אנשים, אולי מסיבות של עלבון היסטורי, אולי נקמה, בוודאי בשל חוסר אמון עמוק כלפי כל מה שעולה ממנו ריח של "המשטר הישן", ממשיכים לבחור באותם אלה שמעצימים ומגבירים את קיפוחם, באותה מפלגה שמכוח האידיאולוגיה שלה אינה יכולה אלא להמשיך ולדרוך עליהם, להמשיך ולהנציח את מצבם. הם אינם מצטרפים לכן, בינתיים, למחאת "מעמד הביניים"; הם עדיין יושבים על הגדר, תורמים בכך - שוב לטובת אלה שפוגעים בהם - למראית העין של כאילו-מהפכה של עשירים, של קונספירציה שמאלנית ששורשיה כביכול מדיניים ולא כלכליים-חברתיים.
וישנו הדבר הנוסף. למדינת ישראל, מאז היווסדה, ובמידה מסוימת ככל מדינה אחרת אבל מטעמים שונים גם יותר, תמיד היה גרעין לאומני חזק, שנשען על הבטחת הארץ הקסומה, על שאיפה לשמירת קיומו של לאום החורג מעבר לגבולות המקום והזמן, על הסבל הבלתי נתפש שנחווה במהלך השואה, ובמידה מסוימת גם לפניה; גרעין שמן הסתם גם היה דרוש לצורך המימוש המהיר של רעיון הקמת המדינה. אבל גרעין זה, שמהותו היא הנחת קדימותה וחשיבותה של ה"מדינה" לעומת כלל אזרחיה, ולפיכך התנערות המדינה ממחויבותה לאזרחיה, יש להבין את התחזקותו והתעצמותו - מאז עליית הימין לשלטון, אך במיוחד בעת האחרונה - לא רק במונחים של עליית ימין פוליטי, אלא גם, ובעיקר, במונחים של עליית ימין כלכלי-חברתי, דהיינו, לאור המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, ובמיוחד, אין להכחיש, ממשלת נתניהו (אם כי קשה לומר שמפלגות גדולות אחרות הציבו בשנים האחרונות אלטרנטיבה ממשית בנושא זה) אשר קידשה ומקדשת את ה"שוק החופשי", את ההפרטה המוחלטת, את העירוב (שהוא במידה רבה תוצריהם של אלה) של הון ושלטון, ואת התנערות המדינה מכל מחויבות לאזרחיה (אך כמובן לא להפך). הרי זה מן האינטרס הקטגורי, ההכרחי, של הממשלה להמשיך ולכוון את רגשות הזעם והתסכול של אזרחיה מעוטי היכולת, כנגד גורמים - פנימיים וחיצוניים - אשר הם אשמים כביכול באותה צרה מתמשכת של עוני כלכלי וחברתי. הרי זה מהאינטרס המוחלט וההכרחי של הממשלה, כפי שהיה תמיד האינטרס של משטרים מדכאים, ללבות את הרגשות הלאומניים של אזרחיה, להפנותם כלפי מדינות אחרות, כלפי המהגרים, כלפי השמאלנים, כלפי הערבים, כלפי כולם, כי כולם רוצים לפגוע "בנו", אך לא כלפי המדיניות שיוצרת, חורטת ומעמיקה את הסבל והקושי היומיומי של התושבים.
את פרדוכס קידומם ושימורם של המדכאים על-ידי המדוכאים יש להבין, אם כך, לא רק על-רקע היסטורי, אלא גם על-רקע אסטרטגיית הניהול אשר מקדמת באופן שיטתי את האידיאולוגיה הפשיסטית ככלי עזר הכרחי לשמירתו של הקפיטליזם האבסולוטי, שמטבעו, אכן מטבעו, תמיד ידכא שכבות נרחבות של האוכלוסיה, ולא רק את "מעמד הביניים".
המאבק המתנהל פה עכשיו הוא, לראשונה מזה זמן רב אם לא מעולם, בראש ובראשונה מאבק חברתי-כלכלי, ולא מדיני (היינו, בהקשר של מדיניות חוץ). מדיניות החוץ, הטרמינולוגיה של ימין/שמאל בהקשר המדיני, להבדיל מהקשרה הכלכלי-חברתי, משמשת, כפי ששימשה תמיד, כעלה תאנה את אלה המעוניינים לשמור את האידיאולוגיה הימנית - הן המדינית והן הכלכלית-חברתית - בשלטון; כטיעון נגד הלגיטימיות הכללית, לא רק הנקודתית, של המאבק. אבל באמת, יש כאן שאלה של אידיאולוגיה: האם אנו רוצים משטר כלכלי-חברתי כמו-אמריקני, אולטרא-קפיטליסטי, כגון זה אשר קודם כאן בראש ובראשונה על-ידי ממשלות
בנימין נתניהו, או שמא מעוניינים בסוג כלשהו של סוציאל-דמוקרטיה המשמרת את מחויבות המדינה לאזרחיה, גם אם, במידת מה, על חשבון העיקרון הקדוש של השוק החופשי? נדמה כי העם כבר אומר במידת מה את דברו בנושא, ועכשיו, ראוי שיצטרפו גם הסובלים הגדולים, השכבות החלשות באמת, למאבק. יש להן את כל הסיבות המוצדקות לעשות כן. או אז, ייתכן כי גם תמונת ההתייחסות וההבנה המדינית תשתנה, ולא תצטייר בצבעים כה קודרים, כפי שמנסים ציירי האידיאולוגיה השלטת להציגה בפנינו.
