התגובות הסרבניות החוזרות ונשנות של "מהיגי המחאה" במדינת תל אביב, והאפיזודה בה ניסו אתמול להביך או להשפיל את רוה"מ, צריכים לשמש תמרור אזהרה לציבור. נראה ש"המנהיגים" מיצו את "סובלנותם" האוניברסלית ואת יכולתם להניע קדימה מהלכים לטובת כלל הציבור, והם מפתחים נטיות סקטוריאליות ונרקיסיזם אישי, שעלולים לפגוע בתנועת המחאה ולשלול ממנה הישגים שהיא בהחלט ראויה להם.
דומה שהצעירים הללו, שבוודאי מנחה אותם גם רצון טוב, שכחו מהיכן באו ולשם מה, והם מתחילים להסחף אחר אידאות אקסצנטריות שאין להן אחיזה בציבור הרחב. הם אינם נבחרי ציבור. הם אינם מנהיגות פוליטית חלופית למנהיגות הדמוקרטית הנבחרת והם בוודאי אינם תכלית המהלך כולו.
מי שסבור ש"פסטיבל קיץ 2011" של שד' רוטשילד בת"א ימשך לנצח - טועה. בארץ ה"אפשרויות הבלתי צפויות" עשוי אירוע כלשהו, כבר מחר בבוקר, להתסיס ולהסעיר את מי המנוחות שעליהם שטה בינתיים "ספינת השעשועים" בימי חסד אלה. את המומנטום שיצר המהלך, את הרצון הטוב של הציבור למסור בידי יוזמי המחאה שטר-אמון זמני להמשיך ביוזמה ולהובילה לחוף מבטחים, דהיינו: לתוצאות קונקרטיות, עשוי הציבור ליטול מהם בכל רגע, אם ישתמשו בו לרעה, דהיינו: למטרות זרות.
שימוש לרעה יחשב כל שימוש שבו ייעשה ניסיון לכוון את המחאה למקומות שנויים במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית או למחוזות שלא אליהם מכוון הציבור. מה שמאפיין מחאה זו היא הסכמה ציבורית רחבה שהמציאות הכלכלית חייבת תיקון יסודי וכי ניתן להשיג תיקון זה, גם מבלי לפרק את המדינה ולהרכיבה מחדש. שלושה לאוים והן אחד חייבים להיות מנחי המחאה ומנהיגותה: הציבור מבקש פתרונות לבעיות הכלכליות המעיקות עליו כבר זמן רב. התפקיד המרכזי של המחאה הוא להניע במדינה, באמצעות המערכות הציבוריות והפרטיות, בהכוונה ציבורית, תהליכים שיממשו פתרונות לבעיות אלה. הצגת הבעיות לממשלה, עיצוב סדר עדיפויות לטיפול בהן והבהרה לממשלה שהיא אחראית למציאת הפתרונות וליישומם המהיר - זהו ההן. מאידך, המחאה לא נועדה לניסויים ניאו-סוציאלדמוקרטיים (כבר היינו בסיפור הזה ונכשלנו בו יחד עם כל מדינות המערב), לא נועדה להפיל את הממשלה או להחליף אותה בקביעת מהות הפתרונות ודרכי הפעלתם ולא נועדה ליצור סדר דמוקרטי חדש בישראל, שבו שולט המיעוט באמצעות הרחוב ברוב.
בימים האחרונים ניכרים סמנים מתרבים והולכים לכך שמישהם במנהיגות המחאה (או לידה או במממניה או...) חותר לעבור על שלושת הלאוים הנ"ל. אסור להניח לדבר לקרות. אגב, הגיע הזמן שמנהיגות המחאה, אם יש כזו, (ואם אין צריך שתקום) תזהה עצמה ברבים, ותתיצב כדוברת אותנטית של הגל האמורפי שבינתיים נראה כקרנבל קיץ חסר תכלית.
אסור להניח לממשלה לבזבז את האשראי הציבורי שניתן לתנועת המחאה בתרגילים וסיסמאות שיגרמו למנהיגי המחאה לטעות ולכרסם בה מבפנים. אבל אסור גם להניח למנהיגי המחאה להתבצר בסרבנותם להזדהות ולהציג עמדות קונקרטיות, שעליהן ניתן לקיים הידברות.
כשם שאנו יודעים בוודאות שהמחאה הציבורית מוגבלת בזמן, גם אם איננו יודעים להצביע על העיתוי המדויק שבו תפסק או תדעך, כך אנו יודעים בוודאות שאי-מיצוי מהלך אזרחי זה יהיה רע ומר לכלכלה ולחברה בישראל. תפקיד הציבור התומך במחאה ושותף למחשבה שיסודותיה כנים ואותנטיים (להערכתי, רוב הציבור), הוא לכוון את שני הצדדים - הממשלה והמנהיגות הזמנית של תנועת המחאה - לעבר הידברות תכליתית.
אי נכונות ממשלתית להידברות תכליתית, חייבת להעצים את ביטויי המחאה ומאידך, אי-נכונות או חוסר יכולת של המנהיגות הזמנית להוביל לכיוונים תכליתיים, צריכים להוביל להחלפת המנהיגות הנוכחית באחרת.
