העובדה שמדינה ריבונית משלימה משך שנים עם פגיעה מתמשכת בריבונותה וסופגת משך השנים אלפי פגיעות משלל כלי נשק על יישוביה ועריה ועל אוכלוסייתה האזרחית, היא תופעה מיוחדת במינה. אין לה אח ורע ביחסים בין מדינות, ודאי לא במדינה שכוחה הצבאי עדיף פי כמה וכמה מכוחם של אלו היורים עליה. בלתי נתפש כי אחרי חורבן גוש קטיף והטרנספר הממלכתי שבוצע לפני שש שנים, שמטרתו הייתה ניתוק מחבל עזה ונטרול עילת הסכסוך בעזה, מה שקיבלנו כתמורה מאז לאור סיום הכיבוש הוא דם ואש ותימרות עשן.
אדלג כאן על המסקנות המתבקשות מהניסיון בעזה לגבי יהודה ושומרון, מה עוד שחוגים מסוימים חושבים שהניסיון, שהוא מרכיב בסיסי בכל תחום, איננו פקטור הצריך להילקח בחשבון ביחסינו המיוחדים והחריגים עם שכנינו בני דודינו. כי הרי במשפחה זה אחרת. לכן נחזור ונתמקד באנומליה המתרחשת בעזה. מה שורש ההתנהלות הממשלתית המבישה, חסרת הכבוד, השערורייתית, המפקירה, המסכנת ומשבשת שנים את חייהם של אזרחיה? שנכון להיום מספרם כמיליון בני אדם.
הסיבה הראשונה -
היפוך התפקידים: הפיכת האזרחים לחומת המגן של הבנים-החיילים כדי לא לסכן אותם בפעולות העשויות להוביל לריבוי אבידות. הזרעים לתופעה נזרעו כבר בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת במלחמת לבנון הראשונה, בנסיגה - נכון יותר בבריחה - מלבנון באמצע הלילה, תוך השארת מוצבים שלמים, נשק, טנקים, ציוד כבד ומסמכים סודיים, והחמור מכל - הפקרת לוחמי צד"ל, צבא דרום לבנון, שלחמו שכם אל שכם עם חיילי צה"ל 15 שנה ברצועת הביטחון והופקרו הם ומשפחותיהם לחסדו של החיזבאללה.
הבריחה והנטישה של רצועת הביטחון היא תוצאה של מלחמת גרילה של חיזבאללה בכוחות צה"ל וצד"ל, מלחמה שגבתה מחיר דמים מתמשך, כשהשיא הטראומתי היה שלושה אירועים: נפילתם של חיילי השייטת במארב מחבלים, אסון המסוקים ונפילתו של תת-אלוף ארז גרשטין. הצירוף של אירועים אלה השפיע השפעה מכרעת על הלחץ הציבורי ליציאה, כשנושא דגל היציאה היה ארגון בשם "ארבע אימהות" שנתמך על-ידי התקשורת, כולל ספירת מספר הנופלים המשתנה (מה שמלמד שספירת ימי השבי היומית של שליט היא לא המצאה חדשה).
בלי להיכנס להשלכות המהלך של אז על מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל בגבולה הצפוני היום, ברור ללא כל ספק שטראומת לבנון שינתה את דפוסי המחשבה והפעולה הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי. מאז, כלי המלחמה העיקריים הם ההתחפרות, המיגון, הבטון, הגדר וכיפת הברזל. מצה"ל יוזם, מקדים תרופה למכה, מיישם את ההנחה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, הפך צה"ל לנגרר, מגיב ומתגונן במידה, כדי לא להגדיל חלילה את הלהבות אלה למתן את גובהן.
כך המחיר הצפוי הוא האינדיקטור העיקרי לנכונות ולאופי הפעולה. המחיר שעשויים לשלם מחר ומי משלם אותו היום נדחק לשוליים, מה עוד שתחזיות המומחים על גובה המחיר האנושי הוכחו בפעולות צה"ל המתוכננות כשגויות ומופרזות בגדול. כן, אני יודע שצה"ל כפוף לדרג המדיני וכך זה צריך להיות. אני מתייחס למציאות, לא לאחוזי האשמה והאחריות אלא לתוצאות. כמובן שגם שינוי ערכיה והדגשיה של החברה הישראלית הם בעלי השפעה לא מבוטלת במשוואה הזאת. אחד מהם - שהגראד עדיין לא נופל בתל אביב רבתי.
למצב האבסורדי הזה יש סיבה נוספת מדינית, שגויה או מכוונת:
ההתייחסות לחמאס. החמאס הוא שלטון ריבוני נבחר. הניסיון להשאיר אותו במעמד של ארגון טרור פירושו כי אין שלטון אחראי בעזה אלא אוסף של קבוצות וארגונים ואנרכיה שלטונית. העולם כבר מזמן לא מתייחס כך לשלטון בעזה. הוא נבחר, הוא הריבון. האפשרות הבלתי נתפשת שניתן לו לגלגל ולהתנער מאחריות, לומר זה לא אני - זה הוא, משחקת לידיו. יש רק שלטון אחד בעזה - החמאס ואנחנו צריכים למנוע ממנו את הלוקסוס הזה. לכל כדור, לכל פצמ"ר יש כתובת של משלח אחד האחראי בלעדית: החמאס. הוא האחראי. דמו בראשו.
