רק קומץ מאלה הקוראים את מאמרי, נחשפו לטעונים ולנימוקים כי ההפתעה במלחמת יום כיפור בשנת 1973 הייתה כולה מעשה ידיו של צה"ל. משנוכח לדעת תחת אש האויב, כי שכח להתכונן להגנת סיני ורמה"ג. בשונה מזה אימצה ישראל את "הקונספציה", כסיבת הכאוס שהתחולל - מה שהביא להעתקת מאמצי השיקום להעצמה כמותית (טנקים, אווירונים, מחסני חרום, וכדומה), בעוד שסוגיית הכנת הגייסות (תכנון ותוכניות, נוהלי קרב, ואימונים), נעלמה מסדר שיקום צה"ל שלאחר המלחמה.
מאחר שהמדובר במלחמה שפרצה לפני 38 שנים, הנה תזכורת ללקח אחד (מתוך רבים אחרים) מאותה מלחמה, והקשרו לכשל בכביש 12 בואכה אילת: ישראל דאז כהיום התעלמה "מכוונות ויכולת האויב" לבצע מלחמה יזומה, למרות שגובו, בהצהרת סאדת נשיא מצרים, ובהכנה גלויה של צבא מצרים לצליחת התעלה. מנגד עמד צה"ל ערב המלחמה, ללא תכנון ותוכניות להגנה, לא בוצע ולו תרגיל אחד בודד להגנת סיני ונמנעו סיורי מפקדים להכרת השטח.
לקח זה המכוון למלחמה יזומה של האויב, מחייב להתייחס ל-"כוונות ויכולת האויב" ככאלה האמורות להתממש 24 שעות מסביב לשעון - משמע: מעת ההכרה באלה, על הצבא להכין תוכניות, להוריד פקודות לכל דרג רלוונטי, לאמן את הכוחות (כולל משחקי מלחמה מעת לעת לשמירת המיומנות), ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח.
לימים, ומאחר שצה"ל נמנע מהפקת לקח חיוני שכזה, היה ברור כי החלטת הממשלה לצאת ל"מלחמת לבנון השנייה", נשענה על יכולת ווירטואלית (במהופך אך מאותה סיבה להחלטה האומללה, להימנע ממכה מקדימה במלחמת יום כיפור). מה שחייב אותי לפנות באופן ישיר לרה"מ ובמאמר באתר של יואב יצחק, לעצור באש. כדי לנצל את זכות ההגנה ולתקוף, רק לאחר הכנה נאותה של הצבא והעורף, בלוויית ניצול היתרון ליוזם בבחירת המקום, העוצמה, והמועד למלחמה.
משכך לא עשה, נאלץ
אהוד אולמרט כמו
גולדה מאיר ז"ל בשעתה, לחזות בחוסר מוכנות הכוחות בחזית, ולהבדיל, בעורף אזרחי שהופקר לטילי החיזבאלה. ללמדך, כי למרות מחירי העתק בדמים ובדם, שאותם שילמה ישראל, לא נמצא ולו נימול/ ואו בת ישראל כשרה, כדי להבחין בשוני התפקודי של צה"ל - במלחמה יזומה ובפעולות גמול, לעומת תפקודו הבלתי נסבל מול פעילות אלימה שאותה יוזם האויב. על כן סביר עד בטוח, כי ההבחנה בשוני בתפקוד צה"ל בהיותו יוזם לעומת אובדן השליטה כמגיב - הייתה מביאה למפנה באופני הכנתו של הצבא. אלא שדווקא פליאת התקשורת ואתה הציבור, מהכנות ומיושרו של אלוף פיקוד דרום, שהודה כי טעה בהחלטתו לפתוח את כביש 12 לתנועה - מהווה עדות לרדידות החשיבה הלאומית, בכל שקשור לסוגיות הביטחון.
והרי על-פי תורת המלחמה וכלליה, מהווה הטעות חלק בלתי נפרד בהוויית הניהול המבצעי - הממוקד בעת ניהול הקרב באיתורה, כדי לקזז מבעוד מועד את השפעתה המזיקה. מאחר שההחלטה לפתוח את הכביש לתנועה אזרחית, נשענה על הערכה כי האויב יתקוף בלילה. שאלת הטעות הייתה בטלה בשישים, אם להחלטה זו נלווה תכנון ותוכניות, כולל מתן פקודות לכל דרגי השטח, בלוויית סיורי מפקדים, סידורי קשר, ולוגיסטיקה, ותרגול מקדים: כמענה מקצועי נאות ומספק, למתקפת אויב שתתבצע ביום. משכך לא נעשה, אין מנוס מאשר להפנים כי האירוע הכואב לא נבע מטעות - אלא מהתרשלות מקצועית, המלווה אותנו מאז מלחמת יום כיפור 1973.
אם זאת ועוד בטרם יעלה רף הכעס הציבורי לרום, שממנו תבוא הדרישה לסילוקו של אלוף הפיקוד - חייבת כל אם עבריה החרדה לחיי בנייה, לעשות ככל שלאל ידה כדי למנוע את ההדחה, מארבע טעמים: הראשון: מציין כי מאז הקמתו פועל צה"ל בתוואי שגוי, המתעל להפקת כשלים שחומרתם עולה, בהתאמה לחריצות ולחוכמה של מפקדיו.
השני: אומץ ליבו וחוכמתו של האלוף טל רוסו, הנם בחזקת נכס לאומי של ממש. השלישי: כנלמד מהעבר, לא תרמו הדחות קודמות ולו כלום, זולת תחושה זמנית כי - "מעתה, ואילך הכול יהיה בסדר". הטעם המתוק והמבריא ברביעי: מלמד כי במקום העריפה/ההדחה עדיף לשנות את תוואי הפעולה, באופן שיאפשר לראשונה לנצל את איכותם של מפקדי צה"ל במיטב.
