אחרי שבוע רווי רגשות, דמעות ושמחה לאחר שתלינו בלב הארץ בלונים כחול-לבן, פרחים לבנים חולקו בכל מקום ואין אחד שלא נדבק למקלט הטלוויזיה כמו זומבי עם שובו של
גלעד שליט, רובנו לא הלכו לעבודה, ואלו שהלכו כבר עשו זאת על-מנת לחוות את הרגעים המרגשים ביחד עם עוד חברים. הרצון והתקווה פעמו יחד לראות כבר את גלעד נוחת בשטח ישראל. אבל נראה כי לרגע שכחנו כי בשבי של האויב נמצאים עוד שישה מחיילינו - נעדרי "סולטאן יעקב" זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הנווט השבוי רון ארד, החייל הנעדר גיא חבר וחייל נעדר נוסף מג'די חלבי. כולם נעלמו.
בימים שכאלו אנו האזרחים והעם היהודי מקבלים חיזוק ומשנה תוקף לתחושת השליחות, לכובד האחריות ולמוטיבציה להמשיך ולפעול ביתר שאת לאיתור מידע על אודות גורל כל אחד ואחד מן השבויים והנעדרים. אסור לנו להרפות עד שישובו הביתה.
שרשרת של מחשבות ורגשות עלתה בי מול צילום ידוע שראיתי אמש, ממש במקרה, תוך כדי דפדוף בגזרי עיתונות ישנים - צילום של השבויים ממלחמת יום הכיפורים בשנת 73' (לפני שתכננו אותי בכלל). נמלאתי חמלה, הגברים הללו בידיים כבולות ובראש מורד, בנעליים ללא גרביים, חסרי-אונים עד בלי די. האם הם כואבים? ומנין הנעליים שעל רגליהם? האחד בנעלי בית וחברו בנעלי ספורט. האם הם נלקחו בהפתעה ממוצביהם?
מיד מתעוררת בי תחושה "מתקנת" - לפחות הם בחיים. נראים שלמים בגופם, ויש תקווה כי יחזרו הביתה בקרוב. אבל היכן רון ארד? ומה עם החטופים האחרים? זכריה, יהודה, צבי, רון, גיא, מג'די - אנו שואלים וחושבים - אבל תשובה אין! אנו צמאים ומשתוקקים באמונה לכל ניצוץ של מידע על החטופים.
שמענו בעבר בתקשורת, היום כבר פחות, על ניסיונות כושלים להביא את החטופים. אבל עד מתי? פעם פורסמה ידיעה בעיתון ירדני, ידיעה שתורגמה לעברית, שישראל תכננה פעולה לשחרור חלק מהחטופים, ולשם כך גייסה עזרה משירותי מודיעין של מדינה ידידותית. נמסר בעבר כי ישראל הגיעה ממש למקום הימצאם של החטופים והשבויים ונסוגה.
הממשלה והקבינט הביטחוני דנים לעיתים תכופות בנושא החטופים, אך עד מתי? ממשלת ישראל ניסתה בעבר להחזירם והיום...
כאזרחית מדינת ישראל, כיהודייה גאה, אני בטוחה כי יש לנו מדינה! ויש לנו צבא עם זרוע ארוכה ולוחמים מעולים. קשה לי לשמוע אזרחים מיואשים עם אפשרות של כניעה וסחטנות. ההחלטות האמיצות של הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה ושרים לתת כוח להחזרת שבויים הביתה, מהוות מוטיבציה ותקווה שמפעמת בלבותיהן של משפחות החטופים והנעדרים, בלבנו ובלב ילדינו והדורות הבאים שיגיעו.
אם נהיה מאוחדים וקשורים אחד לשני בדיוק כמו ביום שגלעד חזר הביתה, ושלום יהיה בין כולנו, ונאמין בלב שלם שההיסטוריה רווית הדם של המזרח התיכון מתחילה לשנות כיוון לעבר השגת שלום, אנו נחיה בשלום, כפי שהבטיח רבין באחד מנאומיו, "כי נגזר עלינו לחיות יחד על אותה כברת אדמה באותה ארץ. אנו והם, שראינו את קרבנותינו וחברינו מתים לידינו, שמבקשים להישיר מבט אל עיני ההורים השכולים והיתומים. אנו שבאנו מארץ שהורים קוברים את ילדיהם. אנו שלחמנו בכם ואתם בנו, אומרים לכם היום בקול צלול, די לדמעות ולדם. אין לנו שנאה כלפיכם. אין אנו תאבי נקם. אנו כמוכם, רוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות בשקט" (אני באופן אישי מסתייגת מהכוונות שלהם) - כך ביקש רבין והלוואי שזה שלמעלה ישמע את הדברים.
כולי תקווה שלאחר שגלעד שליט שב לביתו ולחיק משפחתו, גם השבויים האחרים יחזרו הביתה בשלום, בריאים ושלמים. שיגיע היום שנשיר ברון "מי ייתן ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא נדע עוד מלחמה".
