גלעד היקר,
אני חושב שזה המכתב האנונימי האחרון שייכתב אליך במשמעות הזו. במשמעות של "תחזור הביתה" ו"כמה התגעגענו אליך". מעתה ואילך, כולם יאמרו לך כמה טוב שאתה בבית, יאמרו כמה טוב וכמה נכון היה ששילמנו את המחיר הקשה בעבורך - כי אין כמו חיבוק וחיוך של אם שלא ראתה את בנה השבוי למעלה מחמש שנים. אני גם חושב שנאמר כבר הכל. נכתבו כל המכתבים, ומי בעצם לא כתב לך מכתבים? אמנים מפורסמים, ח"כים, שרים בממשלה. כל אחד, בעיתוי הכי נכון - בדרך-כלל לפני החגים, במיוחד לבקשת המוספים החגיגיים של עיתוני ארצנו. מכתבים שהיו עד-עתה דיו יבש על-גבי העיתון, מכתבים שנכתבו למגירה. עד היום.
את השורות הללו אני כותב אליך כשאני בורח משאון המסוקים שמטיסים אותך לביתך השליו בצפון. לרגע רוצה לברוח גם אני לשלווה שמחוץ לעיר, שלווה שליוותה אותך כנער תמים עד לאותו רגע שנלקחת מאיתנו בצורה כל-כך מפתיעה, חדה וכואבת. כולם מדברים פה עליך, כולם אומרים ומציינים כמה היום הזה היסטורי. אי-אפשר לברוח מסיקור תקשורתי נרחב. נדמה כאילו מיטב העיתונאים חיכו כל חייהם לרגע המרגש הזה, בו תחזור שוב הביתה.
ואני? אני רק רוצה לכתוב לך את המכתב האחרון שייזרק למגירה. מכתב אחרון שיש סיכוי סביר מאוד שאפילו תראה. מכתב שקצת יסביר לך מה קרה כאן כשלא היית. ולא, לא על פוליטיקה אני רוצה לדבר (למרות שאני בטוח שאתה זוכר ראש-ממשלה אחר לחלוטין מזה שחיבק אותך הבוקר). גם לא על נושאים אקטואליים אחרים. אני רוצה לדבר על קבועי-הזמן האלה, על התקופה ההזויה הזו שליוויתי אותך (ולמעשה, כל העם ליווה אותך) מבלי אפילו להכיר לעומק מיהו אותו
גלעד שליט. כבר לא שליט: גלעד שלנו.
גלעד, אני גדלתי בדמותך. כשנפלת בשבי החמאס, אני עוד הייתי זאטוט, נער שלא כל-כך מבין מי מימין ומי משמאל. תיכוניסט פרוע שאהב לראות חדשות. אני זוכר את היום שבו נפלת בשבי כאילו היה אתמול. בין ההכנות לבית-הספר, מבחן חשוב שצפוי בעוד רגע קט, הבליחה באופן מפתיע הידיעה הקשה - הם לקחו אותך. בהתחלה היה זה הפחד שהשתלט, אחר-כך ההיגיון החל לתת אט-אט את אותותיו. ובסוף נשארנו עם השאלה הקשה מכל: "מה עושים עכשיו? מה יעלה בגורלך?".
משם המשכתי הלאה, בעל-כורחי. עוד האמנתי שהנה, עוד רגע קט ותשוחרר. הנה, עוד רגע קט יקום צה"ל הגדול והאמיץ ויציל אותך משוביך במבצע הירואי שלא היה מבייש אפילו את שוורצנגר. אבל זה לא קרה, ואז החלו הדילמות. מתיכוניסט הולל הפכתי למלש"ב - מועמד לשירות ביטחון. וכל אותו הזמן מהדהדת השאלה, האם אותי יצילו אם - חס וחלילה - יקרה לי מה שקרה לך? וגם אם בהתחלה לא, איך אעמוד בשבי? ותמונות האימה שפורסמו באמצעי התקשורת מאותו בוקר מקולל מלוות אותי. אבל התגייסתי. התגייסתי והתחנכתי על ברכי הצבא לאור דמותך. איך להימנע מחטיפות? ומה עושים עכשיו – בכל דרך אפשרית – כדי להציל אותך? שירותי הצבאי עבר תחת הדמות שלך - בין אם בהפגנות שנועדו להשאיר אותך רלוונטי (בהן, לצערי – על-אף רצוני העז – נבצר ממני להשתתף), ובין אם מה עושים עכשיו? איך מצילים אותך? מהי ידיעת הזהב שתדע לתת את המענה על גורלך: חי, פצוע, אפשר לחלץ אותך, אי-אפשר לחלץ אותך?
שירותי הצבאי התארך. יצאתי לקורס קצינים, והפכתי להיות מפקד. מפקד חושש. מפקד שרוצה שחייליו יגיעו לגבהים חדשים, אבל גם כזה החושש תכופות לגורלם של חייליו. בין אם בבית, בחופשה. בין אם בצבא. וגם את חייליי ידעתי לחנך לדמותך: הצניעות והענווה שזולגות מעיניך ושובות את כל מי שמסביב. אך מאידך-גיסא, גם הרצון ללמוד את הלקחים מאותו בוקר מקולל בו נפלת בשבי. וכמובן, הרצון – עדיין – להשיג את ידיעת הזהב שתענה על שאלת מיליון הדולר: מה שלומך שם בשבי? כיצד מתייחסים אליך? האם כואב לך משהו? והאם ניתן להציל אותך?
סמל המחיר שהישראלים מוכנים לשלם
היום אני כבר סטודנט. לומד, ממש אזרח מן המניין. מתבייש קצת, אפילו, כשאני יודע שהנה - הספקתי כל-כך הרבה, אבל אתה? אתה נותרת עוד חייל, אחד משלנו שיושב רחוק וגורלו לוטה בערפל. היום אני סטודנט שלוקח חלק פעיל בוויכוח על המחיר שראוי לשלם בעבורך. וואוו, כמה שזה הזוי לומר את זה. הזוי לחשוב שניתן לכמת את מחיר חייך ואת מחיר החירות שלך.
גלעד, טוב שאתה בבית. וגם עזוב אותך מכל הפוליטיקה וכל הבלאגן שהיה כאן כשלא היית. לצערנו הרב, במציאות שלנו, לדברים האלה יש יכולת מעוותת לחזור על עצמם. מה שאתה צריך להבין זה שאתה כבר לא רק הילד של אימא ואבא. נכון, הם התגעגעו אליך יותר מכולם. אבל אתה, גלעד, כבר הילד של כולנו. כולנו הופתענו לשמוע בשבוע שעבר באותה שעה שהלא-ייאמן קורה, אתה חוזר הביתה. אתה הצלחת לאחד בין כולם, ולו לרגע קט: ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים גולים ואזרחי המדינה. אתה כבר לא תשוב להיות אותו ילד תמים ושקט ממצפה הילה. אתה כבר הסמל. סמל וורסטילי, שמשנה את צורתו בהתאם לכל אדם. סמל לאושפיזין שמילא את סוכת ארצנו באור.
אתה תהיה תמיד הסמל של המחיר שהציבור בישראל מוכן לשלם בעבור אנשיו. בעבור מגיניו. אתה הסמל לכך שלא נוטשים חברים בשדה-הקרב. אתה הסמל לערבות ההדדית שנראה כאילו נעלמה לאחרונה מאיתנו. אתה הסמל לכך שאזרחי המדינה עוד יודעים להוקיר ולהעריך את מגיניהם, החורתים על דגלם את הבטחת בטחון המדינה.
ואני יודע שהמעמד קשה ולא פשוט. אתה רק רוצה שכולם יעזבו אותך לנפשך. אתה מודה להם בנפשך, אבל מבקש לחזור לאנונימיות הזו שכל-כך נהנית ממנה. לצערי ולצערך, זה כנראה לא יקרה בקרוב. כאמור, אתה סמל לתקווה שאולי קצת נעלמה. וככזה - כולם רק רוצים לגעת בך, אימהות רוצות לבכות על כתפיך, להעניק לך מתנות ולחזות בלא-יאומן. באדם שבמשך חמש שנים, עם כמה שלא רצינו להפגין את זה כלפי חוץ, היינו בספק-רב אם נראה שוב מבעד לצללית שחרותה על דגל הלאום.
ואני? אני בכלל לא חפץ לפגוע בפרטיותך. אני מאושר. מאושר, בעיקר בזכותך. מאושר בשבילך, ובשביל משפחתך שלא האמינה שהרגע הזה יגיע, אך נלחמה בכל-זאת. גם כשאמרו לה שהיא נלחמת בטחנות-רוח. אני לא פוליטיקאי שכותב לך עוד מכתב מרגש. גם לא סלבריטי כזה או אחר. אני בסך-הכל איש צבא, שרק רוצה להצדיע לך. הצדעה אחת, צנועה וגאה, מאיש צבא לגיבור שנפל בשבי: תודה שהגנת עלינו, תודה שהקרבת את חירותך בעבור חירות אזרחי ישראל. עכשיו תחזור לחייך, בידיעה שהלפיד עבר הלאה, למגינים החדשים שידאגו לחירותך שלך. תודה לך על שהחזקת בשבי הלא-פשוט, וידעת לחזור אלינו עם צלם-אנוש. שנינו הרי יודעים שהמחיר היה לא פשוט. אני איבדתי בן-מחזור שמשלחי רוצחיו שוחחרו עכשיו ואתה בן למשפחה שכולה. אך כל זה כאין וכאפס לעומת העובדה שהסמל לתקוותנו שב לחירותו. שא את הסמל הזה בגאווה, גלעד, וזכור את המכתב האנונימי האחרון. אני גאה בך!
ביום המיוחד הזה, כאילו בשבילך, נכתב המכתב לאור השמש שאיננה רוצה לשקוע, אלא רק רוצה להאריך את הסף, לתת לך ליהנות מהשקיעה שכבר לא ראית כל-כך הרבה זמן... טוב ששבת הביתה.
