X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  כתבות
מחכים לגודו. עוזי ביטון ואסי שמעוני [צילום: גדי דגון]
'מחכים לגודו' - חוויה עוצמתית
מכל ההפקות הרבות שראיתי של "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, האחרונה, שראינו בבצ"א, של תיאטרון פסיק הירושלמי - עולה על כולן

מאז שראיתי ב"הבימה" את "מחכים לגודו" עם שמעון לב ארי, גד קינר יבדלו לחיים ארוכים, שי דנון וניסים עזיקרי ז"ל - עלו בארץ הפקות רבות של מחזה האבסורד שהפך לקלאסיקה של המאה ה-20. סמואל בקט האירי, שבחר לחיות ולכתוב בפאריס, כמו יתר גדולי המחזאות של אמצע המאה שעברה, כתב כמו כולם (ז'אן ז'נה, אוז'ן יונסקו הרומני, פרננדו אראבל הספרדי ומישל דה גלדרודה הבלגי) - בצרפתית. וכשמישהו כותב בשפה שאינה שפת אמו - המשפטים במחזות שלו תמיד קצרים, פשוטים וקליטים. זו אחת הסיבות שעשתה את החבורה הזו לשיאני תיאטרון האבסורד האירופאי ולקלאסיקאים מודרניים. ורק כשקוראים אותם בצרפתית - מבינים את משמעות הקביעה הזו.
בקט האירי הצטרף לרזיסטאנס, המחתרת הצרפתית בימי הכיבוש הנאצי את צרפת, ברח מפאריס כשחבריו חלקם נתפסו ואחרים נספו במחנות הריכוז, ואת היאוש והחוויות הקשות שחווה ביטא בפילוסופיה השזורה במחזהו "מחכים לגודו". מיהו גודו? כנראה שהשם נגזר מהמילה God. שני הקבצנים וולאדימיר ואסטרגון מתווכחים רוב הזמן באם לחכות לגודו, שהבטיח להגיע לשם, או לא. ואיפה זה "שם" - המקום אינו ברור. התפאורה שעיצבה רקפת לוי, היא העשירה והמתוחכמת מכל אחת ההפקות שנראו כאן. היצירתיות של רקפת לוי אינה תוחמת גבולות למחזה, לא בזמנים ולא במקום. הכל יכול להתרחש כאן - ושם, פעם - והיום. למחזה אין תחום של זמן, והוא שייך לכל קהל צופים, בנצחיות של הבעיות שהוא מעלה.
כיום היו מכנים את הטקסט כ"נאנסנס". אין עלילה, ללא התרחשות דרמטית סוחפת, והתיבלון היחידי הוא הופעתם של הצמד פוצו ולאקי, שמכניסים אווירה מרתקת במשחקם ובאנרגיה הנמרצת של פוצו מול המימיקה הנוקבת העצובה של לאקי. התלבושות (גם הן פרי עיצובה של רקפת לוי), התסרוקות, בחלקן פאות, וכן האיפור של השחקנים, מכניסים היטב את הקהל לאווירה המיוחדת. התרגום הרענן של בן בר שביט מוסיף גם הוא לעכשוויות. אך ההצלחה האדירה של ההצגה של תיאטרון פסיק נשענת על משחקם המזהיר של ארבעת השחקנים וה"ילד" (נחמה פרל, כשליח מטעם גודו), שהבימאי המבריק שמואל הדג'ס כה היטיב לשענע.
את יכולת התזמור המופלאה של הדג'ס ממחישה לשון הגוף שלהם, הממלאה תפקיד לא פחות משמעותי מאשר טקסט הכי דרמטי של מחזה בלשי שאביב איבגי אחראי לכוריאוגרפיה כאן. הצופה לכוד בעקבות תנועותיהם, כמו אחרי אופן ביטוים את הטקסט. אסטרגון, הוא (אסי שמעוני) נראה מבוגר בתנועתו ועם שערו המאפיר, ורק ידיו הצעירות מסגירות את גילו. קולו הצלול והברור גם הוא חלק מהכלים שהוא חמוש בהם, ושעושים אותו לשחקן עם נוכחות בימתית בעלת עוצמה.
יחד עמו, ולדימיר, הניהיליסט, (עוזי ביטון הסופיסטי) שנראה כמו סמרטוט אנושי, נראים השניים כמו המשך לדמותו של הקבצן הקלאסי של צ'רלי צ'פלין. סמל לאדם הקטן, שאינו יכול לשנות מאומה במתרחש, וחייב לשאת כל הניחת עליו. חביב מזרחי כפוצו, השתלטן, הרודה במשרתו לאקי האומלל (השם והמשמעות אבסורדיים אף הם), ליאור שגיא סמל לאוומללות ודכי, מהווה דמות קומית בתוך כל המצב הכאוטי וחסר התקווה. ובתוך כל אלה, כשלאקי הסובל פותח את פיו במונולוג שוטף וחסר כל מסר, הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות בסיום הדקלום. דקלום שמזכיר לי משהו דומה מימי הצופים והמסיבות בתיכון, שם כל אחד חווה דקלום כזה בעצמו, של נאנסנס ופראזות בנוסח הפוליטיקאים המזהירים שלנו, שאין בהם דבר וחצי דבר.
התאורה של אורי רובינשטיין, והסאונד של ירואל פלוטניק את המוזיקה של אשר גולדשמיט - תורמים בעיצובם המעולה לאווירה הסוריאליסטית והדימיונית משהו. גזע העץ הכרות העשוי רבדים רבדים שמונחים אחד על משנהו, מסמל את המוות והקץ העומדים לנחות על כל אחד פעם. כי גם הלבלוב הזמני שלו הוא קצר וזמני. הפרגודים והמסכים שברקע הרחוק, מזכירים לנו שהכל תיאטרון. ושכולנו מצויים במסכת תיאטרלית אחת ושמה "החיים".
הצגת "מחכים לגודו" של סמואל בקט בביצוע המזהיר של תיאטרון "פסיק" היא חוויה עוצמתית של תיאטרון טהור, שהאבסורד מהווה את העוגן המרכזי שלו, אך סביבו מתרחש הכל. לא להחמיץ.

תיאטרון פסיק - אסי שמעוני, עוזי ביטון [צילום: גדי דגון]
תאריך:  22/01/2012   |   עודכן:  22/01/2012
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות עליס בליטנטל לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
'מחכים לגודו' - חוויה עוצמתית
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
בהחלט תיאטרון איכותי
אני123  |  31/01/12 18:13
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ראובן לייב
תיירות הסקי שמעבר לים מצויה עכשיו ממש בעיצומה. זו הזדמנות גם לגולש הישראלי להפגין את יכולת-ביצועיו בשטח, גם אם הוא, עדיין, חסר-ניסיון
שולמית קיסרי
המלחמה שפרצה בחודש אוגוסט 1939, עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, הפכה ב-7 בדצמבר 1941 למלחמה כלל-עולמית לאחר שספינות אמריקניות הופצצו בנמל פרל הרבור באוקיינוס השקט על-ידי טייסי יפן, בת בריתה של גרמניה
מיכאל טוכפלד, רומא
קרוב לחצי מיליארד דולר ירדו השבוע למצולות עם טביעתה של "קוסטה קונקורדייה", אוניית הפאר שהשתרעה לאורך 300 מטרים ונשאה על סיפונה כ-4,200 נוסעים. לצד הכעס על הקפטן פרנצ'סקו סקטינו, שהיה אחראי לאסון ומיהר לנטוש את הספינה, באיטליה תפסו את שקיעת אוניית התענוגות גם כאירוע המסמל את המצב הכללי במדינה
יהודה יפרח
חוק ההסדרה שמקדם אורלב מצטייר כגלגל ההצלה האחרון ליישוב מגרון, אך זמביש לא מאפשר לו להתקדם, בניגוד לעמדת מועצת יש"ע. בסופו של דבר, מי שייפגע הם המתנחלים
אריה גלוזמן
השפעת הסנקציות הבינלאומיות על אירן מורגשת לא רק במדינה הסוררת. בנקים, חברות תובלה, סוכני ביטוח, כולם מפחדים מהשם אירן ומעדיפים שלא להסתבך עם הרשויות בארה"ב. עסקים שהתבססו על מסחר עם טהרן משלמים את המחיר
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il